זֶה סִפּוּר מָתוֹק עַל אַהֲבָה
שֶׁל נְסִיכָה לַכְּלַבְלָב שֶׁלָּהּ.
כָּל עֶרֶב לִפְנֵי הַשֵּׁנָה
אֲנִי מְסַפֶּרֶת אוֹתוֹ לְרָנִי בְּנִי הַקָּטָן,
וְרָנִי מַקְשִׁיב בַּהֲנָאָה,
וּכְשֶׁהַנְּסִיכָה שׁוֹאֶלֶת אֶת בּוּבִּי:
בּוּבִּי, אַתָּה רוֹצֶה עוֹף?
רָנּי צוֹעֵק: כֵּן! כֵּן! כֵּן!
הַסֵּפֶר נִכְתַּב בִּשְׁבִילְכֶם, יְלָדִים מְתוּקִים.
שֶׁלָּכֶם בְּאַהֲבָה,
גָּדִית גַּל