אהיה חסרת בית, אך לא אחסר דבר. אהיה כצב שגופו הוא ביתו והוא שלם, אוטונומי. הוא בא שלם אל העולם אך גדל ומשתנה כל העת. שלם כנייר לבן החובק בתוכו את כל הגוונים. הבית הוא לעולם אתי ובכל מקום ארגיש בבית, כמו היהודי הנודד המחפש זהות ואינו מקבע אותה, המהגר בין הוויות, המכה שורשים מחדש וכותרתו פורחת. ביתי מחובר אל גופי כמו אם המחברת את ילדתה אל גופה, וגופה הוא ביתה של ילדתה. ביתי לא יהיה בבחינת מורשת מגדירה ומגדרת ושרשים החוסמים את המעוף, אלא בית שהוא בסיס, בית מעצים, חם, תומך, משכיל; מקום שממנו אצא לחפש, להתריס, לאתגר, להטיל ספק. אליו אשוב לחשבון נפש, לספוג מן העבר היהודי את הכמיהה לחירות, את הכבוד לכל ילוד אישה, את האחריות למעשה הבריאה, את הכוח לתיקון העולם, את החשיבה המפולפלת הדרשנית; להתחבר למורשת נשים – שוויונית, מכילה, שוחרת שלום – להמשיך את נהרות ההיסטוריה הגועשים של עבר יהודי, מורשת נשים ומסורת מוסר כדי לנוע קדימה, כדי לבנות עולם חדש. וכמו הגוף, וכמו היהדות אשתנה, אתפתח, אתדיין, אהיה ססגונית, בכל צבעי הקשת.

החוק הפנימי שלי על כל ניגודיו וסתירותיו הפנימיות הוא שיכונן את העצמי שלי. אוכל להגיע אליו דווקא כשאשיל זהויות שהן בעבורי סד ומחוך. והוא מתכונן ומתעצב ומשתנה מתוך מצבור ההוויות שדרכן התהלכתי ושאותן חוויתי. אגלה אותו לא מתוך התבודדות, התנכרות והתנתקות אלא בתוך יחסים חברתיים, לא מתוך חומות הבנויות סביב זהותי אלא בתוך מרקם מגעיי עם נשים, עם אחרים, עם סביבה ועם רעיונות  – שהרי כמו תינוקת ואמה איננו קיימים אלא בתוך יחסים. החוק הפנימי הזה כורך חירות וחוק, אוטונומיה ואחריות, שחרור ומצוות. [1] הוא יונק מאחווה ומכבוד לזר ולאחר ודוחה בעלות, ריבונות ושליטה. אף שהוא שלי, הוא יונק מתוך יחסים, מסורות ומורשות, ומוחק את האפשרות לאחידות, הרומסת זהויות תרבותיות. ובה בעת הוא מעודד שותפות ואחווה, המכוננות ברית של זהויות, הוויות ותרבויות.

האם אני יהודייה? היהדות הוציאה אותי מחוץ לגדר ואני הוצאתי את עצמי מחוץ לזהות. ודווקא כך מיציתי את יהדותי. דווקא כך התחברתי לנהר היהודי הגדול והשכלתי לראות את האפשרות לבניית ברית מעבר לזהות, מעבר לגבול, מעבר לחומות שבנתה היהדות. ודווקא כך למדתי לסרב לכל כוח, להתנגד לכל הגדרה - של אישה, אדם, שפה, רעיון וזהות. להילחם בכל דיכוי. למדתי לשאוף להוויה משוחררת באמת. בית.