|
רגע של קריאה
ישראלים סיפורי הגירה
יוליה מירסקי
אולי לא הבנתי שאנחנו עוזבים לתמיד, אבל הבנתי היטב שסבתי, בַבוּשקה האהובה שלי, לא באה אתנו. עמדנו על הרציף בנקודת הגבול הרוסית:
הוריי עם אחותי התינוקות בזרועותיהם, סבתא ואני. היה חשוך וקר. המבוגרים החליפו ברכות פרדה. הרגשתי שבתחתית הבטן גואה בי הבכי.
אבא
ואימא שאלו אותי אם אני רוצה להישאר עם סבתא.
-
אני רוצה שסבתא תבוא אתנו.
-
זה בלתי אפשרי.
-
אז אני נשארת.
אבל על פי פניהם המחייכות הבנתי שהם רק מתבדחים.
-
תיפרדי מסבתא, תני לה נשיקה.
-
לא!
נצמדתי בציפורניי לשמלתה.
אבא
הצליח לקרוע אותי ממנה והניף אותי לתוך הקרון. בכיתי. מבעד לחלון הפתוח שוב היו פניה קרובים אליי, כשעמדה למטה על הרציף. דמעות ניגרו על לחייה, אבל היא חייכה אליי, ליטפה את ידי ודיברה אליי ברכות. הרכבת התחילה לנוע. היא התרחקה כדי פסיעה ונופפה לי לשלום. הוצאתי את ראשי מן החלון ומבעד לדמעות ראיתי אותה הולכת ונעשית קטנה יותר ויותר עד שנעלמה לגמרי. לבי נשבר. בכיתי שעות שנראו לי כנצח.
כשהגענו לתחנת הגבול הפולנית היה קר וחשוך. אנשים שדיברו בשפה מוזרה ובלתי מובנת נתנו לנו שמיכות צמר גסות ודוקרות. התעטפתי בשמיכה ובכיתי עד שנרדמתי.
ההגירה השנייה שלי הייתה מפולין ל
ישראל
בתחילת שנות השישים, כשהייתי בת שתים
-
עשרה.
לא רציתי לעזוב את פולין. גם אמי ואחותי לא רצו. אבל
אבא
הקדים לחוש בסכנה, ידע שהגיע הזמן והשקיע מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו. הוא הרבה לדבר על יופייה של
ישראל
, ארץ חמה ונעימה. קרובי משפחה שלחו משם תצלומים של נופי הארץ. התפעלתי מהחופים זרועי הדקלים, מהחולות הצהובים, מהשקיעות בים. הם היו יפיפיים, אין ספק, אבל הם לא היו שלי. שלי היו אָניה ורוּז'ה, שתי חברותיי הטובות מבית הספר היהודי; שלי היה בית האופרה במרכז העיר, שם היינו צופים בימי ראשון באופרטות, לשם הלכה ורוּז'ה לשיעורי בלט ולי לא הרשו כי "פסנתר מכובד יותר"; שלי היה בית הכנסת בסמטה שמאחורי בית האופרה, שם בשבתות ובחגים היינו אנחנו, הילדים, כובשים את החצר בזמן שהאימהות היו עסוקות בתפילה וברכילות בעזרת הנשים והאבות עמדו על המדרכה ודנו בעסקים וב
ישראל
; שלי הייתה הכנסייה ברחוב הראשי שאליה לא הרשו לי להיכנס כי "אנחנו לא נכנסים לכנסיות". ליד הכנסייה הייתה תהלוכת חג המולד מאטה ועוצרת, מאפשרת לי לבחון בקנאה את השמלות הלבנות הארוכות של הנערות; שלי היה התאטרון היידי, מרחק שני רחובות מן הכנסייה, לשם הייתה מגיעה מוורשה אידה קמינסקי, ושם הייתה לנו, הנערות, ההזדמנות לטופף בנעלי העקב הראשונות שלנו, שלושה סנטימטרים!; שלי היה בית הקפה שאליו הלכתי עם אָניה ורוּז'ה, לבדנו בפעם הראשונה, והרגשנו מבוגרות מאוד מאוד. איך יכולתי לרצות לעזוב את כל אלה?
אבל, בסופו של דבר רציתי. במקרה או אולי בזכות האינטואיציה שלו מצא
אבא
דרך לעשות ש
ישראל
תהיה שלי. מאחת מנסיעותיו לשגרירות
ישראל
בוורשה הוא חזר עם 'אקסודוס' מאת לאון יוריס, ספר שקרא בנשימה אחת במהלך הנסיעה הביתה. זה היה ספר אסור בגוש המזרחי, ובצדק, כי היה יעיל פי כמה מכל תעמולה ציונית: מוסתר בתוך עטיפה של ספר אחר עבר 'אקסודוס' לאמי, ומהרגע שסיימה אימא את הקריאה בו לא השמיעה אפילו מילה אחת של התנגדות ל
ישראל
. גם אני השתוקקתי לקרוא בו, אך נאלצתי לחכות. רשימת הקוראים הייתה ארוכה מאוד – כל החברים והמכרים של הוריי
-
ואני בשל גילי הצעיר נדחקתי לתחתיתה. מדי פעם בפעם, כאשר הוחזר הספר
הייתי מתמלאת תקווה שהבא בתור לא יגיע לקחתו, אבל איש לא ויתר. לרשימה נוספו גם אנשים שלא היו בה בהתחלה, ושוב נדחקתי לתחתית. שלושה חודשים חיכיתי לקרוא את 'אקסודוס', ובסופו של דבר הגיע תורי ובלעתי כל מילה בו. לפני שעלינו לרכבת בדרכנו לווינה נאלצתי להשאיר את הספר בידי אחד המלווים. הורי חששו שהספר האסור יסכן את יציאתנו מפולין.
'אקסודוס' שינה את חיי. בפעם הראשונה בחיי קראתי על ההיסטוריה היהודית, על השואה. בקהילה היהודית בפולין שאחרי המלחמה שבה חיינו ריחפה השואה מעלינו כענן שחור, אבל לא דובר בה בקול רם והמספרים שראיתי על זרועותיהם של רבים בסביבתי נשארו בשבילי בבחינת סוד נורא. ב'אקסודוס' קראתי על הקמת מדינת
ישראל
וגיליתי שיש לי מדינה. קראתי על מלחמת העצמאות וגיליתי שיהודים יכולים להילחם ולנצח. הספר הקנה ליהדות שלי משמעות חדשה לגמרי. הרגשתי שאינני צריכה עוד להתקשט בשמלה הלבנה שלי כי יש לי דברים גדולים יותר להתגאות בהם. חשבתי כמה עלובות הן חבורות הנערים הפולנים שבקריאות 'ז'יד' מיידים אבנים בי ובחברותיי בדרכנו לבית הספר. פעם אחת יידו בי אבנים כשהייתי לבדי, ואני לתדהמתם ולתדהמתי ניסיתי ליידות בהם אבנים חזרה.
אבל לא הרכיבים ההיסטוריים ברומן הם שגרמו לי לרצות להגיע לארץ, אלא גיבוריו. ירדנה, אחותו של ארי, כבשה את לבי. בכל מאודי רציתי להיות כמוה: רוכבת אדומת שער, יפיפייה, חופשייה, חזקה, עצמאית. בשביל להיות כמו ירדנה רציתי להגיע ל
ישראל
.
אולי לא הבנתי שאנחנו עוזבים לתמיד, אבל הבנתי היטב שסבתי, בַבוּשקה האהובה שלי, לא באה אתנו. עמדנו על הרציף בנקודת הגבול הרוסית:
הוריי עם אחותי התינוקות בזרועותיהם, סבתא ואני. היה חשוך וקר. המבוגרים החליפו ברכות פרדה. הרגשתי שבתחתית הבטן גואה בי הבכי.
אבא
ואימא שאלו אותי אם אני רוצה להישאר עם סבתא.
-
אני רוצה שסבתא תבוא אתנו.
-
זה בלתי אפשרי.
-
אז אני נשארת.
אבל על פי פניהם המחייכות הבנתי שהם רק מתבדחים.
-
תיפרדי מסבתא, תני לה נשיקה.
-
לא!
נצמדתי בציפורניי לשמלתה.
אבא
הצליח לקרוע אותי ממנה והניף אותי לתוך הקרון. בכיתי. מבעד לחלון הפתוח שוב היו פניה קרובים אליי, כשעמדה למטה על הרציף. דמעות ניגרו על לחייה, אבל היא חייכה אליי, ליטפה את ידי ודיברה אליי ברכות. הרכבת התחילה לנוע. היא התרחקה כדי פסיעה ונופפה לי לשלום. הוצאתי את ראשי מן החלון ומבעד לדמעות ראיתי אותה הולכת ונעשית קטנה יותר ויותר עד שנעלמה לגמרי. לבי נשבר. בכיתי שעות שנראו לי כנצח.
כשהגענו לתחנת הגבול הפולנית היה קר וחשוך. אנשים שדיברו בשפה מוזרה ובלתי מובנת נתנו לנו שמיכות צמר גסות ודוקרות. התעטפתי בשמיכה ובכיתי עד שנרדמתי.
ההגירה השנייה שלי הייתה מפולין ל
ישראל
בתחילת שנות השישים, כשהייתי בת שתים
-
עשרה.
לא רציתי לעזוב את פולין. גם אמי ואחותי לא רצו. אבל
אבא
הקדים לחוש בסכנה, ידע שהגיע הזמן והשקיע מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו. הוא הרבה לדבר על יופייה של
ישראל
, ארץ חמה ונעימה. קרובי משפחה שלחו משם תצלומים של נופי הארץ. התפעלתי מהחופים זרועי הדקלים, מהחולות הצהובים, מהשקיעות בים. הם היו יפיפיים, אין ספק, אבל הם לא היו שלי. שלי היו אָניה ורוּז'ה, שתי חברותיי הטובות מבית הספר היהודי; שלי היה בית האופרה במרכז העיר, שם היינו צופים בימי ראשון באופרטות, לשם הלכה ורוּז'ה לשיעורי בלט ולי לא הרשו כי "פסנתר מכובד יותר"; שלי היה בית הכנסת בסמטה שמאחורי בית האופרה, שם בשבתות ובחגים היינו אנחנו, הילדים, כובשים את החצר בזמן שהאימהות היו עסוקות בתפילה וברכילות בעזרת הנשים והאבות עמדו על המדרכה ודנו בעסקים וב
ישראל
; שלי הייתה הכנסייה ברחוב הראשי שאליה לא הרשו לי להיכנס כי "אנחנו לא נכנסים לכנסיות". ליד הכנסייה הייתה תהלוכת חג המולד מאטה ועוצרת, מאפשרת לי לבחון בקנאה את השמלות הלבנות הארוכות של הנערות; שלי היה התאטרון היידי, מרחק שני רחובות מן הכנסייה, לשם הייתה מגיעה מוורשה אידה קמינסקי, ושם הייתה לנו, הנערות, ההזדמנות לטופף בנעלי העקב הראשונות שלנו, שלושה סנטימטרים!; שלי היה בית הקפה שאליו הלכתי עם אָניה ורוּז'ה, לבדנו בפעם הראשונה, והרגשנו מבוגרות מאוד מאוד. איך יכולתי לרצות לעזוב את כל אלה?
אבל, בסופו של דבר רציתי. במקרה או אולי בזכות האינטואיציה שלו מצא
אבא
דרך לעשות ש
ישראל
תהיה שלי. מאחת מנסיעותיו לשגרירות
ישראל
בוורשה הוא חזר עם 'אקסודוס' מאת לאון יוריס, ספר שקרא בנשימה אחת במהלך הנסיעה הביתה. זה היה ספר אסור בגוש המזרחי, ובצדק, כי היה יעיל פי כמה מכל תעמולה ציונית: מוסתר בתוך עטיפה של ספר אחר עבר 'אקסודוס' לאמי, ומהרגע שסיימה אימא את הקריאה בו לא השמיעה אפילו מילה אחת של התנגדות ל
ישראל
. גם אני השתוקקתי לקרוא בו, אך נאלצתי לחכות. רשימת הקוראים הייתה ארוכה מאוד – כל החברים והמכרים של הוריי
-
ואני בשל גילי הצעיר נדחקתי לתחתיתה. מדי פעם בפעם, כאשר הוחזר הספר
הייתי מתמלאת תקווה שהבא בתור לא יגיע לקחתו, אבל איש לא ויתר. לרשימה נוספו גם אנשים שלא היו בה בהתחלה, ושוב נדחקתי לתחתית. שלושה חודשים חיכיתי לקרוא את 'אקסודוס', ובסופו של דבר הגיע תורי ובלעתי כל מילה בו. לפני שעלינו לרכבת בדרכנו לווינה נאלצתי להשאיר את הספר בידי אחד המלווים. הורי חששו שהספר האסור יסכן את יציאתנו מפולין.
'אקסודוס' שינה את חיי. בפעם הראשונה בחיי קראתי על ההיסטוריה היהודית, על השואה. בקהילה היהודית בפולין שאחרי המלחמה שבה חיינו ריחפה השואה מעלינו כענן שחור, אבל לא דובר בה בקול רם והמספרים שראיתי על זרועותיהם של רבים בסביבתי נשארו בשבילי בבחינת סוד נורא. ב'אקסודוס' קראתי על הקמת מדינת
ישראל
וגיליתי שיש לי מדינה. קראתי על מלחמת העצמאות וגיליתי שיהודים יכולים להילחם ולנצח. הספר הקנה ליהדות שלי משמעות חדשה לגמרי. הרגשתי שאינני צריכה עוד להתקשט בשמלה הלבנה שלי כי יש לי דברים גדולים יותר להתגאות בהם. חשבתי כמה עלובות הן חבורות הנערים הפולנים שבקריאות 'ז'יד' מיידים אבנים בי ובחברותיי בדרכנו לבית הספר. פעם אחת יידו בי אבנים כשהייתי לבדי, ואני לתדהמתם ולתדהמתי ניסיתי ליידות בהם אבנים חזרה.
אבל לא הרכיבים ההיסטוריים ברומן הם שגרמו לי לרצות להגיע לארץ, אלא גיבוריו. ירדנה, אחותו של ארי, כבשה את לבי. בכל מאודי רציתי להיות כמוה: רוכבת אדומת שער, יפיפייה, חופשייה, חזקה, עצמאית. בשביל להיות כמו ירדנה רציתי להגיע ל
ישראל
.
אולי לא הבנתי שאנחנו עוזבים לתמיד, אבל הבנתי היטב שסבתי, בַבוּשקה האהובה שלי, לא באה אתנו. עמדנו על הרציף בנקודת הגבול הרוסית:
הוריי עם אחותי התינוקות בזרועותיהם, סבתא ואני. היה חשוך וקר. המבוגרים החליפו ברכות פרדה. הרגשתי שבתחתית הבטן גואה בי הבכי.
אבא
ואימא שאלו אותי אם אני רוצה להישאר עם סבתא.
-
אני רוצה שסבתא תבוא אתנו.
-
זה בלתי אפשרי.
-
אז אני נשארת.
אבל על פי פניהם המחייכות הבנתי שהם רק מתבדחים.
-
תיפרדי מסבתא, תני לה נשיקה.
-
לא!
נצמדתי בציפורניי לשמלתה.
אבא
הצליח לקרוע אותי ממנה והניף אותי לתוך הקרון. בכיתי. מבעד לחלון הפתוח שוב היו פניה קרובים אליי, כשעמדה למטה על הרציף. דמעות ניגרו על לחייה, אבל היא חייכה אליי, ליטפה את ידי ודיברה אליי ברכות. הרכבת התחילה לנוע. היא התרחקה כדי פסיעה ונופפה לי לשלום. הוצאתי את ראשי מן החלון ומבעד לדמעות ראיתי אותה הולכת ונעשית קטנה יותר ויותר עד שנעלמה לגמרי. לבי נשבר. בכיתי שעות שנראו לי כנצח.
כשהגענו לתחנת הגבול הפולנית היה קר וחשוך. אנשים שדיברו בשפה מוזרה ובלתי מובנת נתנו לנו שמיכות צמר גסות ודוקרות. התעטפתי בשמיכה ובכיתי עד שנרדמתי.
ההגירה השנייה שלי הייתה מפולין ל
ישראל
בתחילת שנות השישים, כשהייתי בת שתים
-
עשרה.
לא רציתי לעזוב את פולין. גם אמי ואחותי לא רצו. אבל
אבא
הקדים לחוש בסכנה, ידע שהגיע הזמן והשקיע מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו. הוא הרבה לדבר על יופייה של
ישראל
, ארץ חמה ונעימה. קרובי משפחה שלחו משם תצלומים של נופי הארץ. התפעלתי מהחופים זרועי הדקלים, מהחולות הצהובים, מהשקיעות בים. הם היו יפיפיים, אין ספק, אבל הם לא היו שלי. שלי היו אָניה ורוּז'ה, שתי חברותיי הטובות מבית הספר היהודי; שלי היה בית האופרה במרכז העיר, שם היינו צופים בימי ראשון באופרטות, לשם הלכה ורוּז'ה לשיעורי בלט ולי לא הרשו כי "פסנתר מכובד יותר"; שלי היה בית הכנסת בסמטה שמאחורי בית האופרה, שם בשבתות ובחגים היינו אנחנו, הילדים, כובשים את החצר בזמן שהאימהות היו עסוקות בתפילה וברכילות בעזרת הנשים והאבות עמדו על המדרכה ודנו בעסקים וב
ישראל
; שלי הייתה הכנסייה ברחוב הראשי שאליה לא הרשו לי להיכנס כי "אנחנו לא נכנסים לכנסיות". ליד הכנסייה הייתה תהלוכת חג המולד מאטה ועוצרת, מאפשרת לי לבחון בקנאה את השמלות הלבנות הארוכות של הנערות; שלי היה התאטרון היידי, מרחק שני רחובות מן הכנסייה, לשם הייתה מגיעה מוורשה אידה קמינסקי, ושם הייתה לנו, הנערות, ההזדמנות לטופף בנעלי העקב הראשונות שלנו, שלושה סנטימטרים!; שלי היה בית הקפה שאליו הלכתי עם אָניה ורוּז'ה, לבדנו בפעם הראשונה, והרגשנו מבוגרות מאוד מאוד. איך יכולתי לרצות לעזוב את כל אלה?
אבל, בסופו של דבר רציתי. במקרה או אולי בזכות האינטואיציה שלו מצא
אבא
דרך לעשות ש
ישראל
תהיה שלי. מאחת מנסיעותיו לשגרירות
ישראל
בוורשה הוא חזר עם 'אקסודוס' מאת לאון יוריס, ספר שקרא בנשימה אחת במהלך הנסיעה הביתה. זה היה ספר אסור בגוש המזרחי, ובצדק, כי היה יעיל פי כמה מכל תעמולה ציונית: מוסתר בתוך עטיפה של ספר אחר עבר 'אקסודוס' לאמי, ומהרגע שסיימה אימא את הקריאה בו לא השמיעה אפילו מילה אחת של התנגדות ל
ישראל
. גם אני השתוקקתי לקרוא בו, אך נאלצתי לחכות. רשימת הקוראים הייתה ארוכה מאוד – כל החברים והמכרים של הוריי
-
ואני בשל גילי הצעיר נדחקתי לתחתיתה. מדי פעם בפעם, כאשר הוחזר הספר
הייתי מתמלאת תקווה שהבא בתור לא יגיע לקחתו, אבל איש לא ויתר. לרשימה נוספו גם אנשים שלא היו בה בהתחלה, ושוב נדחקתי לתחתית. שלושה חודשים חיכיתי לקרוא את 'אקסודוס', ובסופו של דבר הגיע תורי ובלעתי כל מילה בו. לפני שעלינו לרכבת בדרכנו לווינה נאלצתי להשאיר את הספר בידי אחד המלווים. הורי חששו שהספר האסור יסכן את יציאתנו מפולין.
'אקסודוס' שינה את חיי. בפעם הראשונה בחיי קראתי על ההיסטוריה היהודית, על השואה. בקהילה היהודית בפולין שאחרי המלחמה שבה חיינו ריחפה השואה מעלינו כענן שחור, אבל לא דובר בה בקול רם והמספרים שראיתי על זרועותיהם של רבים בסביבתי נשארו בשבילי בבחינת סוד נורא. ב'אקסודוס' קראתי על הקמת מדינת
ישראל
וגיליתי שיש לי מדינה. קראתי על מלחמת העצמאות וגיליתי שיהודים יכולים להילחם ולנצח. הספר הקנה ליהדות שלי משמעות חדשה לגמרי. הרגשתי שאינני צריכה עוד להתקשט בשמלה הלבנה שלי כי יש לי דברים גדולים יותר להתגאות בהם. חשבתי כמה עלובות הן חבורות הנערים הפולנים שבקריאות 'ז'יד' מיידים אבנים בי ובחברותיי בדרכנו לבית הספר. פעם אחת יידו בי אבנים כשהייתי לבדי, ואני לתדהמתם ולתדהמתי ניסיתי ליידות בהם אבנים חזרה.
אבל לא הרכיבים ההיסטוריים ברומן הם שגרמו לי לרצות להגיע לארץ, אלא גיבוריו. ירדנה, אחותו של ארי, כבשה את לבי. בכל מאודי רציתי להיות כמוה: רוכבת אדומת שער, יפיפייה, חופשייה, חזקה, עצמאית. בשביל להיות כמו ירדנה רציתי להגיע ל
ישראל
.
|
