"ענבל, קרה משהו?" שאלה אימא. לא רציתי לספר לה ולאבא שום דבר. לא רציתי שהם יהיו עצובים כמוני.

אבל בערב כשאימא השכיבה אותי לישון ואבא ראה חדשות בטלוויזיה החלטתי לדבר עם אימא ולספר לה מה הציק לי כל היום. הייתי בטוחה שאבא לא יכול לשמוע .

 "אימא, למה אבא הולך ככה? למה הידיים שלו רועדות? למה הוא הולך ככה? למה הוא לא יכול לנהוג במכונית שלנו?"

השאלה על המכונית כל הזמן הייתה לי בלב. סיפרתי לאימא שהילדים שאלו אותי שאלות בבית הספר ושלא ידעתי מה לענות. סיפרתי לה שהייתי עצובה מאוד כל היום ונשארתי קצת עצובה.

אימא ליטפה אותי, חיבקה אותי והצמידה אותי חזק אליה. כך אני אוהבת   כשאני רוצה להתפנק עליה. "ענבל," היא אמרה, "לאבא שלך יש שיתוק מוחין."

"שיתוק, שיתוק מוחין?" גמגמתי, ואימא עזרה לי להגיד את השם: "שיתוק מוחין".

"שיתוק?" חזרתי על המילה. "אבא משותק?"

     "שיתוק מוחין," חזרה אימא.

"מה, המוח של אבא משותק?" לא הבנתי מה אימא אומרת. הרי אבא יכול לחשוב מצוין.

"ענבל," הסבירה לי אימא בנחת, "כשאבא נולד הוא נפגע במוח שלו. המוח   של אבא קיבל פגיעה בזמן הלידה. כשסבתא ילדה את אבא, כשאבא היה תינוק, בזמן הלידה, אבא קיבל פגיעה במוח. בגלל זה הוא מדבר קצת אחרת והולך קצת אחרת מכל המבוגרים. בגלל זה גם הידיים שלו רועדות והוא לא יכול לעשות כל מיני דברים. למשל, הוא לא יכול לנהוג וגם לא יכול לכתוב ביד כמוך וכמוני, ולכן הוא כותב רק במחשב."

 "אבל מי פגע בו? מי   רצה לפגוע במוח של אבא? הרי הוא היה אז רק תינוק," המשכתי ושאלתי את אימא כי היה לי קשה להבין את מה שהיא מספרת .

 "אף אחד לא רצה לפגוע באבא או במוח שלו. בלי כוונה פגעו במוח של אבא. ממש כמו שאת לפעמים עוברת ליד השולחן ומקבלת מכה בלי לשים לב."

הצטערתי מאוד לשמוע על מה שקרה לאבא שלי כשהיה קטן. אפילו רציתי לבכות. אבל הייתי עייפה מדיי ונרדמתי.

למחרת בבקר כשאבא רצה למזוג לי חלב הסתכלתי היטב בידיים שלו. כמו שעידית הסתכלה בשבת בבוקר. ראיתי שהידיים של אבא רועדות והוא מתאמץ למזוג חלב לתוך הכוס בלי להתיז החוצה.

     "תעזוב אבא, אני אמזוג לי את החלב. לך יש פגיעה במוח," אמרתי לו.

אבא הניח את בקבוק החלב על השולחן וחיבק אותי חזק. הוא הרים אותי למעלה למעלה, כמעט עד התקרה ונישק אותי נשיקה רטובה על לחי אחת ועוד נשיקה רטובה על הלחי השנייה. הוא צחק צחוק גדול וקולני, ואני, כרגיל, ניגבתי את הלחיים הרטובות שלי ולא הבנתי למה צחק אבא. הרי פגיעה במוח זה לא דבר מצחיק.