רגע של קריאה - אנשים יפים באמת
בחנוכה 1992 צלצל הטלפון בביתו. בלהה ניצן, יו"ר אגודת ידידי המחלקה הכירורגית בבית החולים שניידר, חיפשה ליצנים מתנדבים להדלקת נר שביעי של חנוכה ומצאה את שמו בדפי זהב. איציק שמח להתנדב. להפתעתו, בהופעה שלו במחלקה הכירורגית נכחו רק ארבעה ילדים, כי הרבה ילדים היו מרותקים למיטתם. איציק ביקש להיכנס לחדרים ולשמח אותם. בחדר הראשון שכב נער בן חמש עשרה, לבן כולו ומחרחר מקוצר נשימה. בקצה החדר התדיינו שלושה רופאים אם להעביר אותו לטיפול נמרץ. הילד חש בנוכחותו המצחיקה של איציק, פקח את עיניו, ראה את הפרצוף והתחיל לצחוק. כך השתחררה הליחה שחסמה לו את קנה הנשימה. "איפה היית קודם?" שאלו הרופאים, "על התרופה הזאת לא חשבנו." כשהמילים האלה מהדהדות באוזניו עבר איציק לחדר שממנו עלה קול בכי של ילדה קטנה. בת השלוש התחבאה מתחת למיטה, סוככה בידיה על ראשה, והאחות עמדה מעליה מנסה לשכנע אותה לקחת תרופה. בזריזות של ליצנים הוציא איציק מכיסו בלון, מדבקה וסוכרייה. מהבלון הכין חיש קל כלב פודל לתפארת והגיש אותו לילדה. "קחי את התרופה עם סוכרייה על מקל," אמר לה, והילדה חייכה והסכימה. המשפט שאמרה לו אז האחות שינה את חייו: "איציק, אנחנו צריכים אחד כמוך שיבוא לכאן באופן קבוע." כשהמילים האלה מהדהדות בראשו הלך לישון ולא הצליח להירדם. בלילה ההוא חזרו אליו פיסות זיכרון על ההתנדבות בנערותו ומשפטים שנאמרו לו. הוא קם ממיטתו, ירד למחסן לחפש את התעודה שקיבל בגיל שבע עשרה והבין שחייו עומדים להשתנות. בבוקר התקשר לבית החולים שניידר והחל להתנדב באופן קבוע במחלקה הכירורגית.
בשנים של התנדבות פגש מקרים רבים של תאונות קשות, פיגועים, כוויות. בהתחלה לא ידעו איך לעכל את תפקיד הליצן, אך התבוננו בעשייתו וראו כיצד הוא מצליח להסיח את דעתה של ילדה מהסרת חבישה כואבת, וכל זאת בעזרת ליצנותו ומזוודת אביזרים. פעולות שהיו כרוכות בכאב ובסבל לילדים הפכן למקור צחוק ומשחק. לילד שהזדקק לפיזיותרפיה נשימתית יזם איציק מגוון משחקים של הפרחת בועות סבון, שריקה במשרוקית של תחרות מרוץ, הפרחת מגבונים בקשים וניפוח בלונים. כל אלה עשו את אותה הפעולה של המכונה האימתנית להפרחת כדורים שעוררה פחד אצל הילד.
"החיים הם מתנה, מדגיש איציק, העבר – היסטוריה, והעתיד אינו ידוע. לכן צריך ליהנות ולמצות כל רגע. המפגש עם הילדים בשניידר נותן פרופורציות ומאפשר להבין כמה חשוב לתת לאחרים. כל יום אני לומד להעריך מחדש את העולם ואת מה שיש לי. והמוטו שלי לחיים הוא שאזכה תמיד להיות בצד הנותן ולא בצד המקבל. הסיפוק הגדול טמון ביכולת לפגוש את האנשים במקומות קשים בחייהם, במצבי משבר, ולהוציא מהם חיוך. סיפוק גדול הוא לראות אֵם שֶבַּת אחת שלה בטיפול נמרץ ועוד שתי בנות פצועות, והיא מעלה לראשונה חיוך על פניה, כי בנותיה נקרעות מצחוק מהשטויות שאני עושה. אני מבין כמה אני עשיר ומאושר במה שיש לי. לכל אדם יש חבילה כזאת או אחרת, אבל אחד לוקח את החבילה ושוקע, ואחר קם וממריא."
איציק בחר להמריא, ובדרך הצחוק הוא מנסה לעודד גם את המטופלים במחלקה לקום ולהמריא. כך חל אצל הילדים שינוי של ממש, וילדים שפחדו מחדר הניתוח החלו לרדת אליו בשמחה. גם ימי האשפוז התקצרו. הכירורג הראשי במחלקה זיהה את הפוטנציאל הזה וגייס את איציק להיות איש צוות לכל דבר בתפקיד הליצן הרפואי של המחלקה, ואיציק החל לקבל תכנית עבודה מסודרת. נכללו בה המקרים שהיו זקוקים לנגיעה הייחודית שלו, ולעתים קרובות הוא נשלח קודם כול לטפל במקרים הקשים ביותר. לכל בעיה שהוצגה לפניו הוא הפעיל את הדמיון ואלתר פתרונות באמצעות החפצים שנשא במזוודתו.
ילד עם כוויות רבות בפנים היה חבוש שבועיים, והגיע הזמן שיסיר את התחבושת ויסתכל במראה. הכול ניסו לשכנע אותו ולא הצליחו. הפסיכולוגית הראשית ישבה אתו שלוש שעות, והילד סירב. איציק סיים משמרת ועבר שם במקרה. בכיסו היה רק טלפון סלולרי. "אהלן, מה שלומך? מה העניינים?" אמר לילד, הוציא במהירות את הטלפון והוסיף: "תן חיוך!" הוא צילם ושם את התמונה מול פרצופו של הילד. חה-חה-חה ככה אתה נראה. ואז לקח מראה ותרגל מולה יחד עם הילד פרצופים הכי מצחיקים והכי מוזרים. הילד הסכים להסיר את התחבושות.
"אני לא מחליף ולא בא במקום הרופאים, האחיות ושאר בעלי התפקידים במחלקה, איציק מסביר. "אנחנו עובדים כצוות, ולכל אחד מקום משלו במערכת. הם עשו את ההכנה ואני את הביצוע הסופי - במגע הקליל ובדחיפה האחרונה לילד."
איציק החל את דרכו בהתנדבות של פעם בשבוע במחלקה הכירורגית. אבל ילדים רבים מהמחלקה האונקולוגית באו לניתוחים במחלקה זו, ואחרי הניתוח היה איציק הולך לבקר אותם במחלקה האונקולוגית. כך נתקל בהרבה ילדים עם קרחת ומבט עצוב ובהורים המרוסקים המלווים אותם. כיוון שלא יכול היה להתנדב בשתי מחלקות ביום אחד, החליט להוסיף עוד יום התנדבות בכל שבוע.
במחלקה הכירורגית היה פוגש כל ילד פעמים אחדות עד ששב הילד לביתו, ואילו במחלקה האונקולוגית היה מלווה את הילד ואת בני משפחתו חודשים ארוכים וקשים. שם פגש את הילד עם גומות החן, את הילדה עם התלתלים ואת הנערה עם השער הארוך הגולש, וידע שבתוך חודש הם יהיו קירחים. לאות הזדהות גילח את שער ראשו, והקרחת המשותפת סייעה לו בתקשורת עם אותם ילדים. "לך יש קרחת, לי יש צלחת, לך יש מקלחת, לי נפל התחת" – איציק שר אתם, ומשמיע עוד ביטויים שונים ומשונים המצחיקים אותם. והם גם עורכים תחרויות על הקרחת הכי חלקה והכי עגולה, ועוד ועוד.
במרוצת השנים הוסיף איציק להתנדבות גם פעם שלישית בשבוע.
נער שפחד מניתוחים נזקק בכל פעם לחמישה אנשים בחדר שירדימו אותו. ואחרי כל ניתוח גם תהליך ההתאוששות שלו היה קשה ומלא ייסורים. ביקשו מאיציק לעזור בליווי הנער לחדר הניתוח, והוא נענה בשמחה. הוא סיכם עם המרדים שההרדמה תבוצע בחדר אחר ולא בחדר הניתוח. יד ביד נכנס עם הנער לחדר, התיישב אתו על המיטה והחזיק בו עד אשר החל החומר המרדים להשפיע עליו והוא נרדם. רק לאחר מכן העבירו אותו לחדר הניתוח, ובפעם הראשונה התאושש הנער מהניתוח בתוך כמה שעות ולא בתוך ימים. כל זאת בלי כאבי הראש, הסחרחורות, ההקאות וההתעלפויות שליוו את ימי ההתאוששות שלו בניתוחים הקודמים. "למה אתה לא מגיע גם אלינו?" שאלה את איציק האחות האחראית בחדר הניתוח.
למרבה הצער, המוות הוא אורח מוכר במחלקה האונקולוגית. לא כל הילדים מנצחים את המחלה, ואיציק חי עם הסיפורים הקשים. כבר עשרים ואחת שנים הליצן הרפואי מתנדב לעזור לילדים החולים, ועוד ידו נטויה.
פעם בשנה איציק מארגן יום כיף בתחנת מכבי אש בהרצליה לילדים המטופלים בשניידר ולבני משפחותיהם. יש לו קשר טוב עם התחנה עוד מהימים שהתנדב שם בנעוריו. ביום כיף באות לתחנה כשישים משפחות לבילוי של אחר-צהריים. יש שם דוכנים של נקניקיות, שערות סבתא, קרפים, פופקורן ושאר ממתקים. הילדים מקבלים חולצות וכובעים של כבאים ומתחלקים לקבוצות שעוברות בתחנות. בתחנה הראשונה הם יוצאים בכבאית לסיור ברחבי העיר, והם יכולים להפעיל סירנות וללחוץ על כפתורים. בתחנה השנייה מרימים ומורידים את הילדים במנופים בגובה של 40-30 מטר. גם ילדים בכיסאות גלגלים זוכים לחוויה זו. התחנה השלישית היא סנפלינג. בתחנה הרביעית הילדים יכולים להחזיק צינורות ולחוש את זרנוקי המים. הכבאים מדגימים לילדים איך בתאונות דרכים הם מחלצים נפגעים מתוך מכוניות באמצעות מכשירים, איך מנסרים את הפח של המכונית ועוד. הפעילות מסתיימת בהצתה של מכונית ההדגמה. אחד הילדים מתקשר לתחנת כיבוי האש, וכולם צופים בתהליך ההתארגנות מהרגע שמתקבלת הודעה על שרפה: כבאים רצים, מתלבשים, עולים על הכבאית ומכבים את האש. הפעילות נערכת לכל המשפחה, כי איציק יודע שחייה של כל המשפחה משתנים בגלל ילד חולה, וגם האחים הבריאים סובלים כיוון שההורים מחלקים את זמנם בין הבית לבית החולים, וחיי המשפחה נפגעים.
לפני כשש-עשרה שנה החל איציק לשדר תכנית רדיו לילדים בכל שבת בבוקר. התכנית מביאה תכנים מעולמם של הילדים, ואיציק מקדיש שירים לילדים מהמחלקות בשניידר.
אבל עשייתו הקהילתית אינה מסתכמת בכך. הוא מרצה בבתי ספר תיכוניים כדי לעודד את בני הנוער להתנדבות במסגרת מחויבות אישית. בהרצאותיו הוא סוחף אותם ומרגש אותם, והם מבינים מהם הסיפוק והתרומה שבעשייה ההתנדבותית.
איציק רואה שליחות בעבודתו כליצן רפואי. יצחק עוזרי – כשמו כן הוא. הוא עוזר באמצעות צחוק, הומור ושמחה. איציק מאמין בתפקידו ורואה בו את ייעודו בחיים. יש לו תשובה לשאלה למה יצא ממנו ליצן ולא עורך דין, מיליונר או פסיכולוג: בתקופה של הפיגועים הקשים בארץ נפל מצב הרוח הלאומי והאמנים התפרנסו בדוחק. גם אז לא ויתר על ההתנדבות בבית החולים. הוא לא נעשה שיפוצניק או נהג מוניות כחבריו האמנים שביקשו לפרנס את משפחותיהם. כשהבנק הודיע לו על חריגה בחשבונו הוא היה בדרכו לבית החולים והתפלל שיהיה לו רק שקל אחד פלוס בחשבון. כשיצא מבית החולים חיכתה לו בדואר מעטפה עם מס הכנסה שלילי, ויתרת החשבון הייתה חמישה שקלים.
לאיציק יש שקית מלאה מכתבי תודה של ילדים ובני משפחותיהם. מודים לו ילדים שהחלימו מסרטן. יש שהכינו לו תעודות הוקרה. כך כתבה לו יובל בפייסבוק:
לפני חמש שנים עברתי ניתוח לכריתת הטחול. הייתי אז בת שבע. עד היום אני זוכרת איך הצחקת אותי ואת משפחתי במשך שעות. היום אני בת שתים עשרה, ואנחנו עדיין זוכרים אותך ומדברים עליך. אני לא מפסיקה לחשוב על הבדיחות שסיפרת. אני כמעט בריאה, ושוב רציתי להגיד תודה. הרבה מהטיפולים שעברתי היו בכיף. בזכותך.
בתיבת הדואר שלו מצא מכתב משירה, שחצי משפחתה נהרגה בפיגוע:
לפני תשע שנים הייתי מאושפזת בשניידר. כבר שנים רבות אני רוצה להגיד לך תודה על הכול. תודה על שהכנסת בי שמחת חיים וכוח להתגבר ולהמשיך גם כשהייתי במצב קשה ומדוכדך. אני לא יודעת איך להודות לך. כל פעם שאני רואה אותך בטלוויזיה אני נזכרת איזה אדם מצחיק ומקסים אתה ואיך אתה עוזר לילדים לשמוח. עד היום אני שומרת את הכדור שנתת לי כדי לעזור לזרועי הפגועה להחלים. עכשיו היא בריאה ומתפקדת. בזכותך. אני לא יודעת מה הייתי היום בלעדיך. תמשיך לעשות את מה שאתה עושה, כי אין לך מושג כמה זה משפיע עלינו, הילדים, על החיים.
לפני כשנה הועבר אליו חלק ממכתב שנשלח לבית החולים:
יש ליצן רפואי יחיד ומיוחד שעזר לנועם רבות במהלך שהותו בבית החולים. איציק תרם מזמנו והגיע לבקר את נועם בהתנדבות כמעט מדי יום ביומו במהלך האשפוז, גם בשבת. הוא בא ודיבר עם נועם, ואפילו לימד אותו קסמים ולהטוטים, הצחיק אותו, ולעתים גרם לו וגם לנו לשכוח שהוא בעצם מאושפז. איציק עשה זאת תמיד בשמחה, בנועם ובחכמה בתוך תהליך הריפוי של נועם. כאשר נועם היה צורך לתרגל נשיפות, איציק נתן לו משרוקיות וצפצפות כדי שיתאמן. כאשר היה עליו לתרגל הליכה, איציק גרם לו לקום מהמיטה ולקח אותו לסיבובים במחלקה. הצלחנו לצאת כל יום עם חיוך.
איציק מסכם: די בחיוך אחד שאני מצליח לגרום לילד חולה, זה כבר עושה לי את היום ושווה יותר מכל סכום שארוויח אי פעם. זה האוויר שלי לנשימה, פשוטו כמשמעו. החיים מלאים קשיים, אבל צריך ללמוד לקחת הכול בפרופורציה. אני לא מתנדב בשניידר בשביל הכסף. אני מאמין שמי שנותן ללא תמורה מקבל בדרכים אחרות. אני רואה בזה את השירות ואת התרומה למדינה. אני רואה בזה את התרומה שלי ואת השליחות שלי לחברה. הפרנסה כבר באה בצורה זו או אחרת.
