הַצְּרָצַר וְהַנְּמָלָה 

כָּל הַקַּיִץ שָׁר לוֹ הַצְּרָצַר,

שָׁר וְשָׁר עַד שֶׁהַקַּיִץ נִגְמַר.

וּכְשֶׁהִגִּיעוּ הָרוּחוֹת

וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בְּשׁוּם פִּנָּה

לֹא זְבוּב וְלֹא תּוֹלַעַת קְטַנָּה –

אָז זָעַק לְעֶזְרָתָהּ שֶׁל הַשְּׁכֵנָה: 

"שְׁכֶנְתִּי הַנְּמָלָה, תְּנִי לִי בִּמְחִילָה

כַּמָּה גַּרְגְּרִים

כְּדֵי שֶׁאֶשָּׁאֵר בַּחַיִּים!

בְּחַיַּי, מִיָּד בָּעוֹנָה הַבָּאָה

אַחְזִיר אֶת הָרִבִּית עִם הַהַלְוָאָה!" 

הַנְּמָלָה אֵינָהּ מֵהַמַּלְווֹת.

"מֶה עָשִׂיתָ בָּעוֹנָה הַקּוֹדֶמֶת?"

הִיא מִתְלַהֶמֶת. 

"יוֹמָם וָלַיִל שַׁרְתִּי לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב." 

"אָה, שַׁרְתָּ? וּבְכֵן, רְקֹד עַכְשָׁו!"