מגיד מישרין

 במגירת הפח טמן שלושה ספרי מסתורין, והיא שימשה לו ארון קודש קטן. מבחוץ נראתה סתם מגירה, אחת ממגירות רבות בארונות האפורים של תלמידי הישיבה. תמיד הייתה נעולה, והמפתח היחיד שלה היה תלוי בשרוך סביב צווארו. אהרון לא נפרד ממנו לעולם, גם לא כשהתקלח. שלושה דברי דפוס היו במגירה זו - שני ספרים בכריכה קשה וחוברת צבעונית. אלה היו כתבי סוד שרק מקצתו נגלה לו, ואהרון היה נחוש בדעתו להעמיק בו ככל יכולתו. 

לא נשאר זמן רב עד שיציעו לו המורים שידוך והמורים וילחצו עליו להתחתן. אחרי החתונה הוא יוכל להמשיך בלימודיו והקצבה שלו תגדל. הרב רוזנטל נהג לעודד חתונות של תלמידיו, וכמעט בכל חודש היה אחד מהם נושא אישה.

בשנים המייגעות של הלימודים הייתה כל חתונה שמחה גדולה. אהרון אהב חתונות אפילו יותר מחגים, משום שלא הרבו להתפלל בהן, היה אפשר לשתות יין בלי הגבלה וכל שהיה צריך לעשות היה לצחצח את נעליו וללבוש את חולצת השבת. מקצת החתונות נערכו באחד האולמות הנוצצים שבאזור התעשייה, אחרות בחדר האוכל של הישיבה - אף שלא היו מראות על קירותיו ולא היו בו מנורות מוזהבות כמו באולמי השמחות המפוארים. השמחה הייתה עצם הפסקת הלימודים כבר בצהריים והעברת בקבוקי יין אדום. מיד ליד. בחתונה מצווה לשמח את החתן, והיין והוודקה הכניסו בכולם חשק לרקוד כאילו אין מחר. אפילו הרב רוזנטל היה משתחרר מנוקשותו הרגילה, נתחב אל בין רגליו של החתן ומרים אותו על כתפיו, אוחז בו בחזקה ואינו מרפה, רוקד עמו סמוק פנים ושיכור, כולו מסריח מתמיד ומשחרר קשקשים לבנים לכל עבר. מאז ומתמיד עורר רעיון החתונה בעתה באהרון, ועתה נבעת פי כמה וכמה מן המחשבה שיזכה לסחרור על כתפיו של הרב רוזנטל וייאלץ לאחוז בקרקפתו המתפוררת.  

בעולם הסגור של הישיבה היה יכול לשוטט בלי שידעו היכן הוא רק במרחבים הפנימיים של דמיונו. אפילו לאלוהים עצמו, בעל האוזניים הכי גדולות שאפשר לברוא, אין זמן להקשיב לכל המחשבות, הרהר. ליתר ביטחון השתדל לחשוב באנגלית כשעלו בו מחשבותיו הסודיות ביותר. כשהיה בן שבע שלחו אותו הוריו לחיות שנתיים בביתה של הדודה ויקטוריה בלידס שבאנגליה, משום שאביו היה חולה ולא עבד. הדודה, אחותה הגדולה של אמו, הציעה שאהרון יבוא לביתה וגם שלחה לו כרטיס. בלידס למד בבית ספר דתי, וכל אותה העת סבל מהקור האנגלי והתגעגע הביתה.  

בשובו מצא את אביו במצב טוב יותר. יחד נסעו באוטובוס למרכז העיר לראות סרט. אהרון חש התרגשות מיוחדת בהליכה החפוזה אל הקולנוע, בעמידה בתור לקניית הכרטיסים ובכניסה אל תוך האולם החשוך והמסתורי. כיוון שאיחרו בכמה דקות הוביל אותם הסדרן למקומותיהם, מאיר את דרכם בפנס. אביו אחז בידו והם פסעו לאורך הקיר והתיישבו קרוב למסך במרכז השורה הרביעית. האולם היה גדול יותר מבית הכנסת, המסך היה ענקי, הצלילים היו חזקים וחדרו לגופו של אהרון מכל עבר. באמצע הסרט נדלקו האורות והוא ואביו הצטרפו לזרם האנשים שנהר לקנות משקה במזנון או לעשן סיגריה. כששאל אותו אביו אם הוא רוצה לשתות, השיב שאינו צמא, אבל בשירותים שתה מים מהברז של הכיור. הוא חש שאווירת חג מסתורית אופפת את היכל הקולנוע שדלתותיו נעולות והזרים החולפים ברחוב נראים בעדן שקועים בטרדותיהם, אינם ערים להרפתקאות העולם שבפנים, אינם מכירים את גיבוריו האמיצים של הסרט ואת הסכנה הגדולה שתשוב ותרחף מעל ראשם כשיחשיך האולם ותתחיל מתקפת הרָעים. 

אהרון נעמד בשורת הגברים והשתין בפיסוק כמי שנועל זוג מגפי עור ואקדח קשור בשרוך לרגלו. הגברים מימינו ומשמאלו היו גם הם חלק מהתמונה, כולם עשו דבר נשגב מתוך אחווה של גברים אמיצים חסרי בושה, כולם עומדים בלא מורא בתחושת יחד נעימה כלוחמים המתכוננים לצאת לקרב הגדול שבפתח. גם הוא וגם שאר הלוחמים שלידו ידעו שבעוד דקות אחדות הם ישובו ליטול חלק במאבקם של שבעת הגיבורים האמיצים מול הליסטים, שבעה גברים עשויים ללא חת, כל אחד מומחה בכלי נשק אחר וכולם יחד מוכנים להילחם ואולי גם למות למען החקלאים העניים שנשדדו באכזריות שוב ושוב בידי כנופיה של מקסיקנים מכוערים חסרי רחמים. בכל איבריו פשתה גאווה על היותו חלק מקבוצת הגברים המגוננים בגופם הגדול על המסכנים הקטנים והחפים מפשע. הרי מישהו צריך לעשות את העבודה. הגיבורים דיברו אנגלית אמריקנית, ואנגלית - כך קבע - היא שפתם של הגאים והאמיצים, של הקשוחים, חסרי פחד ומעוררי נהשראה. שלא כעברית - אנגלית היא שפה שמדברים בה עם חצי סיגריה תקועה בצד הפה, וגם כך היא נשמעת במיטבה. אהרון פתח את מכנסיו ונזכר בבחורה מהכפר. היא הייתה יפה, גופה העגול נסגר בקושי בחולצה ששני כפתוריה העליונים פתוחים. תחושה חדשה עלתה בגופו ונתנה תקיפות ועצמה לזרם שהתיז על הקיר.  

הוא לא בירך על המים ששתה בכיור, גם לא בירך כשניגב את ידיו במכנסיו. אסור לברך בשירותים, זה לא נראה לו מתאים לאווירה. הרי גם הלוחמים שבסרט לא התפללו ולא סמכו על עזרה מלמעלה. אחד מהם ניקה את אקדחו, אחר השחיז סכינים, שלישי עישן סיגריה מקומטת מתחת לעץ והסתכל בשקיעה.  

זאת הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שלהם יחד בקולנוע. בשנים הבאות לא הרבה אביו לצאת לעבודה, כי מעולם לא הבריא לגמרי. לפעמים היה נשאר בבית שבועות שלמים, מתעורר בצהריים ואינו עושה דבר, רק מאזין לתכניות רדיו עד מאוחר בלילה. מן הסרט הסיק אהרון שיש עוד מקומות בעולם מלבד ירושלים ואנגליה, ושהעולם גדול כל כך עד שאין הוא מסוגל אפילו לדמיין את מה שאינו יודע. אהרון לא שכח את הסרט, והיה חוזר אליו בתוכו שוב ושוב. הוא ידע שאם יתחתן, לעולם לא יהיה גיבור אמתי. בעצם עדיין לא הספיק לעשות שום דבר משמעותי בחייו בהשוואה לאנשים אחרים.

הגיבור שלו היה רבי יוסף קארו. לרבי יוסף קארו היה במשך שנים רבות "מגיד" נעלם שמסר לו את סודות התורה. באחרית ימיו גילה קארו את סודו לתלמידיו, סיפר שהמגיד נגלה לו בקול טמיר ומסתורי והנחה אותו מה לעשות ולאן ללכת. כמה טוב שיש מדריך אישי, חשב אהרון, אפילו לרב הגדול היה מי שעזר לו בהחלטותיו הקשות. 

כשחזר לישיבה שוב נכנס לשירותים. לפני שנכנס קשר היטב את השרוכים השחורים של נעליו - גם כדי לשמור על הופעה מסודרת במקרה שהמשגיח יראה אותו במסדרון, ובעיקר כדי שהשרוכים לא ייגעו ברצפת המשתנה. הוא הביט בדמותו שנשקפה בראי, מנסה למצוא בה גיבור, אבל לנגד עיניו ראה רק שתי עיניים כחולות מוקפות שחור ואפור.  

בחדרו קרא שוב ושוב ב"מגיד מישרין" של קארו, אולי ימצא שם כיוון או רמז למציאת מגיד משל עצמו. משנואש שבו כל תקוותיו הרוחניות הגדולות והתרכזו במגירה. כהרגלו וידא שהארון נעול, ואז פתח את המגירה בעדינות ומישש בידיו ובעיניו את הדפים המתחלפים. 

אוצרות יש לי או דברי תועבה? נפלאות דרכי האל ונסתרים נתיבי השכינה. מי יורנו דעת להפריד בין עליונים לתחתונים, מלמל, בין סימן טוב לאות מבשר רע.