|
רגע של קריאה
נוצה קטנה
ערן קרובנד
למחרת בבוקר ישב נוצה-קטנה בקרון לצדו של הסַמל.
"איך אמרת שקוראים לך?" שאל הסמל. הוא סבר שלאחר לילה של שינה טובה בוודאי שכח הילד את ההזיות שלו מהלילה הקודם. "נוצה-קטנה, אדוני. תגיד לי, איפה הסוסים שמושכים את הקרון הזה?" איזה ילדון עקשן, חשב הסמל. "נו, טוב, נוצה-קטנה, איפה קיבלת את הבגדים האלה?" שאל כשהוא בוחן את הילד. "איילה-אדומה עשתה אותם בשבילי. ואיפה קיבלת את שלך? זאת אומרת, למה כולכם לובשים אותם הבגדים?" "כי אנחנו חיילים." נוצה-קטנה הביט בסמל בחוסר אמון. הוא ראה תמונות של חיילים בביתו של ינשוף-חכם, והוא ידע שהגבר שישב על ידו לא נראה כמו חייל. לפחות לא כמו חייל אנגלי מתחילת המאה התשע-עשרה. הסמל הוציא מכיסו שוקולד מרס והושיט לנוצה-קטנה. "מרס," קרא הילד בקול. "כמו כוכב הלכת." "קדימה, אתה יכול לאכול את זה," אמר החייל ברכות. נוצה-קטנה הזעיף את פניו. הוא לא היה רגיל לאכול נייר. "מוזר הילד הזה," חשב החייל לעצמו כשלקח את השוקולד, קרע את העטיפה ומסר לו את הממתק. נוצה-קטנה רחרח את השוקולד, החליט שהריח מתאים לו, ונגס נגיסה קטנה. "זה טוב," אמר ודחף את שארית הממתק לפיו. הוא לעס לאט ככל האפשר כדי ליהנות מהטעם המתוק הלא מוכר, בולע נגיסה ועוד נגיסה, עד שגמר. "בחיים שלך לא אכלת מרס?" "לא, זה טוב." החייל לקח עוד ממתק ונתן לילד. עד שסיים ללעוס את המעדן המסוכר החדש הגיעו לפנסוויל. "שמע," אמר השריף של פנסוויל בטון חמור וחסר סבלנות, "אמרתי לך כבר שאף אחד באזור לא דיווח על ילד שנעלם, ולא ייתכן שילד ישרוד לבדו בשטח בסופה שהייתה. אז מה בדיוק אתה רוצה שאעשה בו? כמו שאני רואה את זה, הוריו בוודאי עושים קמפינג ליד הבסיס שלכם, ולכן אתה יכול לקחת אותו בחזרה לשם." הוא היה גבוה ושרירי, גבר בגיל העמידה שנשא רובה גדול, כמעט כמו הרובה של קלינט איסטווד בסרט 'נווד הערבות', אלא שהשריף מעולם לא השתמש ברובה שלו. "מי יוצא לקמפינג במזג אוויר כזה?" גיחך הסמל. "איך, לעזאזל, אני יכול לדעת, כל מה שאני יודע זה שאנחנו לא יכולים להחזיק אותו כאן. שאלת את הילד איפה ההורים שלו?" "הוא אמר שהם מתים." "חרבון!" איך אמרת שקוראים לו?" שאל השריף בנימה רכה קצת יותר. "נוצה-קטנה." "השם האמתי, סמל, השם האמתי!" השריף התחיל להתעצבן. "הוא לא אומר." השריף הביט בחייל בבוז. הוא קם בכבדות מכיסאו הישן החורק, הרים את נוצה-קטנה שעמד בשקט אוחז בידו של הסמל, והושיב אותו על השולחן. טייגר ניעור בפתאומיות מחמת הזעזוע ונהם מתוך כיס המעיל. "טוב, ילד, תגיד לי מה שמך האמתי?" הם הביטו זה בזה, אפיהם במרחק של סנטימטרים ספורים. "נוצה-קטנה." "אני מתכוון לשם האמתי שלך!" טון הדיבור שלו התחלף, כעת היה זה טון נוזף אך חמים. "זה שמי האמתי." ואז לפתע כאילו הבין מה רוצים ממנו ואמר: "נוצה-קטנה מקאבּוני." "עכשיו כבר התקדמנו," אמר השריף בטון מנצח. הוא הביט בסמל ואמר לו: "תשאיר אותו כאן. אתה יכול לחזור. אני אדאג לכל היתר." השריף לא הכיר אף מקאבּוני באופן אישי, אבל החליט לקחת את הילד לביתו ליום או יומיים. הברנש הקטן המוזר הזה עורר את סקרנותו. והוא היה משוכנע שימצא את ההורים הבלתי אחראים בתוך זמן קצר. לפני שהילד יעלה לו על העצבים. ואולם, כעבור שבעה ימים של חיפושים בלתי פוסקים שהקיפו אזור של כמעט חמש מאות קילומטרים רבועים, נאלץ השריף להודות שאין שום מקאבּונים בסביבה. עם זה היה בטוח שהברנש הקטן אינו משקר בכל הנוגע לשמו, כי אשתו מצאה את האותיות נ"ק מקאבּוני רקומות בחוט אדום בתחתית המעיל המוזר של הילד. ובכל זאת לא האמין השריף שהילד נקרא נוצה-קטנה כפי שאישרו האותיות הרקומות. הוא שיער ששמו האמתי של הילד הוא משהו כמו נתן קוֹל או ניל קורנליוס או ניקולס קיין. לכן מדי פעם בפעם ניסה השריף לקרוא לו באחד השמות האלה: "היי, נתן" או "איפה אתה, ניל?" או "האוכל מוכן, ניקולס". אך היחידי שהשיב לו מבט, ולא ידידותי במיוחד, היה טייגר, משום שהשריף היה מטריד את שנתו בקביעות. הילד אפילו לא סובב את ראשו. השריף נאלץ להודות, אך רק לעצמו, ולא לשום אדם אחר, שהחקירה הגיעה למבוי סתום. איש לא חש בחסרונו של נ"ק מקאבּוני, והילד לא נראה מוטרד מהיעדר משפחתו. הדבר שסקרן את השריף יותר מכול היה המבטא של הילד. השריף לא התמצא הרבה במבטאים, בייחוד לא במבטאים סקוטיים הרריים עתיקים. הוא לא היה מסוגל להבחין אם לילד היה המבטא הכבד העתיק ההררי עם שרידים של השפה הגלית או המבטא הברור יותר – המבטא הסנובי הבריטי המודרני המפריד בין ההברות. מכל מקום היה ברור לו שהילד אינו מהסביבה. במשך יומיים השתעשע במחשבה שאולי הילד הוא תייר. אך כששאל אותו אם הוא תייר, ענה לו נוצה-קטנה שאינו יודע מה פירוש המילה 'תייר'. כמו כדי לחזק את דבריו של הילד, הודיעה מחלקת ההגירה ששום מקאבּוני לא נכנס לגבולות המדינה בשלוש השנים האחרונות. העניין הזה נמאס על השריף. כאשר הציע לשמור על הילד הוא התכוון רק ליום או יומיים. מעולם לא שיער שילד קטן יכול להיות מטרד כזה. הילד אכל בידיים, שתה מהברז והתרחץ רק לעתים רחוקות. הוא סירב ללבוש את הבגדים שהשריף ואשתו קנו לו, ואפילו לא הסכים להכניס את בגדיו הישנים למכונת הכביסה. רק לאחר מרדף ארוך ומייגע, ששעשע את הילד מאוד, הצליחו השריף ואשתו להסיר ממנו את מעילו המוזר המטונף. הם רחצו את הילד, ניקו אותו מראשו עד בהונות רגליו, גזרו את שער הפרא המשיי הארוך שלו, והתאימו לו לבוש עכשווי קצת יותר. כאשר סיימו את המלאכה בחנה אשתו של השריף את נוצה-קטנה במבטה ושרקה בהתפעלות. היא הייתה אישה מוצקה ואיתנה בעלת זרועות ורגליים חסונות, מהסוג שיכול להשתמש ברובה כדי להגן על בני ביתה כמו במערבונים הישנים. "איזה קופיף קטן ויפה, נכון ג'ורג'?" השריף הסכים בהינד ראש קצר. הוא לא ידע הרבה על ילדים וכיצד הם אמורים להיראות. כל זמן שהם שקטים, מנומסים, וחשוב מכול - מכבדים את החוק, הם יכולים להיות כל מה שהם רוצים. הוא רצה לשרוף את מעילו הישן של נוצה-קטנה, אבל הברנש הקטן נעץ בו מבט נוקב של אם-תעשה-זאת-הכול-נגמר-בינינו, והוא החזיר לו את המעיל לאחר הכביסה. המעיל כובס לחוד שלוש פעמים רצופות. "אנשים כאן לא מתלבשים כל כך זרוק," אמר השריף בטון שחשב שנשמע אבהי. לנוצה-קטנה לא היה מושג מה פירוש "זרוק" או למה חשוב כל כך איך מתלבשים, אך כיוון שקיבל את מעילו בחזרה, הבטיח שלא יעשה זאת שוב, לא משנה מה זה 'זאת'.
נוצה-קטנה נהנה בחברתם של השריף ואשתו. הוא גילה את החשמל, את הטלוויזיה, את הרדיו ועוד מכשירים מעשה ידי אדם. העובדה שלא הכיר את החידושים האלה שכנעה את השריף שבכל זאת הוא תייר שהלך לאיבוד. הרי אין ילד באמריקה שיכול להגיע לגיל עשר בלי להיתקל במכשירים האלה.
בתחילה נראה נוצה-קטנה חושש מעט מהעולם החדש, אבל הוא היה סקרן ואינטליגנטי ובתוך שבוע הצליח לשלוט בשַלטים ובמתגי החשמל – שתי הפעילויות ששיעורן חמישים אחוזים מהאינסטינקטים הדרושים כדי לחיות באושר בעולם המודרני. טייגר, אף שהיה חשדן יותר בטבעו, הסתגל גם הוא לסביבה החדשה. הוא מצא את המקום המושלם על המדף העליון בארון בחדרו של נוצה-קטנה, במקום שהיה יכול להיות רואה ואינו נראה, ולאחר שהתרגל לקולו הנמוך של השריף אהב מאוד את המקום. |
הוצאת בוטיק - איכות, הקפדה ויופי
רגע של קריאה
סל קניות
סל הקניות ריק!
