סחבקים

לאה צבעוני

על סגנון הסחבקים

סגנון חדש הולך ופושט בקרב אחדים מגדולי סופרינו. אנחנו – כלומר המספר ואני – חברים סחבקים. המספר רוצה להיות קרוב אליי כשהוא מספר לי את סיפורו, לכן מדי פעם בפעם הוא נוגע בי (כמנהג אנשים המשתמשים בידיהם בכל פעם שנדמה להם שבן שיחם אינו קשוב להם כל כולו), הוא מזכיר לי שאנחנו יחד (חברים), הוא מזכיר לי מה היה קודם (שמא אשכח), אומר לי מה הוא מספר לי (סיפור יפה או עצוב או מעניין) ומה הוא עומד לספר לי, והוא גם מתייעץ בי (כאילו מתייעץ) אבל מחליט בעצמו.

סגנון הסחבקים של אתגר קרת ידוע ואהוב על רבים. כתיבתו פוסט מודרנית, אבסורדית, הומוריסטית, פופוליסטית, והוא משתף את הקורא בסיפוריו. למשל ( מתוך דפיקה בדלת):

· תשמעו סיפור אמיתי. [112]

· תהיתם פעם מהי המילה האחרונה השכיחה ביותר בפיהם של העומדים למות מוות אלים? [19]

· זהו, עכשיו אתם יודעים. זה כל מה שיש לי בכיסים. [87]

· ובכל זאת, ננסה לענות בדוגמה. [102]

· תשמעו סיפור מטורף. [146]

אבל לא כזה הוא הסגנון הרגיל של מאיר שלו ו חיים באר. כתיבתם אינה פוסט-מודרנית, אינה אבסורדית ואינה פופוליסטית. ואף על פי כן בספריהם האחרונים - הדבר היה ככה (מאיר שלו – להלן מש) ו אל מקום שהרוח הולך (חיים באר להלן חב)- הם מבקשים להיות סחבקים, להתקרב אל הקורא, לגעת בו ולא להרפות.

בשני הספרים האלה המספר פונה אל הקורא פנייה ישירה מבין השורות, וכדי להגיע אליו הוא משתמש באמצעים רטוריים של מאמר מדעי: אזכורים, הזכרות, הפניות. בייחוד המספר משתף את הקורא - שמא אינו די קרוב אליו, שמא הוא מאבד את הקשב, שמא אינו יודע כל מה שהיה ושמא אינו יודע שנכונו לו הפתעות בעתיד.

השאלה העומדת לדיון היא מה תרומתו של הסגנון הזה לכתיבה ספרותית ואם השימוש בו מוצדק – לפחות בשני הספרים האלה.

לשון רבים – אנחנו

הספר הוא "ספרנו", הסיפור הוא "סיפורנו" הגיבור הוא "גיבורנו", והמספר והקוראים יחד הם "אנחנו":

עומדים אנחנו אפוא באחד באוקטובר 2007 [חב103]

האהבה, כידוע, מקלקלת את השורה, וגם כאן קלקלה מעט את סדר האירועים של ספרנו. [חב205]

גיבור ספרנו אכן ידע שבמעשה זה הוא פורץ גדרם של ראשונים [חב11]

ויציאתו של גיבורנו [חב13]

זו השנה שתהיה שנת סיפורנו ובפתחה אנו עומדים עתה [חב83]

האם יבוא גיבורנו אל אשתו וייוועץ בה? [חב111]

יש להבדיל בין 'אנחנו' שהם המספר והקוראים ובין 'אנחנו' שהם המספר ובני משפחתו, ואולי כולנו משפחה אחת. כאן הכוונה למשפחת המספר:

הביטוי המדויק, שאנחנו משתמשים בו עד היום, הוא: "אומרים שהיא עושה גם מניקור". [מש33]

וכאן שכח אותנו המספר והוא מדבר על סיפורו ולא על סיפורנו:

סיפורי הולך וקרב אל סיומו [מש177]

פנייה אישית אל הקוראים

מאחר שהמספר אינו יכול לגעת בנו נגיעה פיזית כשהוא מדבר אתנו (תכונה לא כל כך אהובה של כמה וכמה בני אדם), הוא פונה אלינו פנייה אישית ומדבר אתנו פנים אל פנים. כך:

האבק מלכלך גם שואבי אבק - אם מישהו מהקוראים לא ידע [מש157]

שערו בנפשכם את הפתעתי כשבימים אלה ממש, תוך כדי חקירה לצורך הכתיבה [...] התברר לי [מש85]

משהו, אם תרשו לי להשתמש בדימוי מעולמה, העכיר את צלילות שמחתה. [מש150]

ומי יודע , במקום שירים היתוליים [...] היה יכול לכתוב קומדיות [מש65]

מובן אפוא מדוע הרעיון להיוועץ בבת הזוג לא עלה כלל. [חב116]

אני מקווה שלקורא ברור שמדובר באשמות שווא [מש222]

שותפות אינטימית

הקִרבה רבה ואינטימית – קרבה של המספר ושלנו. אנחנו מבינים זה את זה והמספר שופך את נפשו.

בין שנתלה אותו בהשגחה העליונה... ובין שנייחס אותו לגחמותיה חסרות הפשר של נפש האדם [חב13]

על כן אני חושש שגם בגלל הספר הזה יתחוללו אצלנו כמה ויכוחים [מש96]

אינני נוטה להיכנס לפרטים מן הסוג הזה, לא ברומנים הבדויים שלי ולא בסיפור האמיתי הזה. [מש196]

בקיצור , איננו חסרים את בישולי הדורות הקודמים. [מש191]

דעו על מה אני עומד לכתוב

המספר מקדים ומספר על מה הוא עומד לכתוב. שלא יהיו לנו הפתעות. עוד מעט נדע, לכן אנחנו מסירים דאגה מלבנו. כך הוא מקדים ומספר:

הסיפור שאני עומד לספר כאן עוסק בה וב"סויפר" שלה. [מש12]

גם שלוש שנים קודם נסיעה זו, שעליה ייסוב ספרנו, כששבו ונקשרו בשמי החצר ענני דאגה [חב10]

אך על טיב היחסים ביניהם עוד ידובר. [חב11]

שנעשה ברוב עסק בבקעת ארבל – ועל כך עוד יסופר בהמשך [חב65]

למה ומדוע? את זאת אגלה בהמשך. [מש91]

זה המקום לציין שני דברים. האחד [מש27]

אם שכחתם – כבר אמרתי

ויש גם הזכרות. שמא וחלילה ישכח הקורא פרט מן הפרטים.

אמרתי קודם שהיו בביתה של סבתא טוניה שני חדרי רחצה [מש26]

כמו שכבר אמרתי , אבי היה אז מורה [מש46]

כמו שכבר סיפרתי [מש60]

דעו מה עומד לקרות

העניין כאוב וסבוך, ובהמשך הדברים עוד יתברר לאשורו. [חב18]

הפגישה [...] שאחר כך תהיה להם מקור של תקווה [חב44]

סיפורי הולך וקרב את סיומו, ולעניות דעתי, גם אל שיאו. [מש177]

חזרה לסיפור

אחזור אל המשכב [מש87]

כאן אני מבקש להבהיר ש [מש161]

ואז קרה עוד דבר, שתוצאותיו ייוודעו רק בעוד שנים רבות. [מש164]

'כאמור' או 'כבר אמרתי'

הימים, כאמור, היו ימי הצנע [מש78]

כבר סיפרתי שכתב מדי פעם רשימות ומאמרים ב'הפועל הצעיר' [מש18]

כמו שכבר סיפרתי , בביתה של סבתא אולצתי לקום לפני הזריחה [מש155]

אלא שכמו שכבר רמזתי קודם, מתחית לפני השטח כבר התחיל האסון [מש157]

גם צביעת הציפורניים, שפתחתי בה את סיפורי, היתה רעה אמריקאית [מש32]

דעו מה אני עומד לספר לכם

את הסיפור הגדול על המשפחה הגדולה שלי אולי אכתוב בספר אחר בפעם אחרת. אספר על [...] אתאר את [...] אעיר את עטי [...] אם אכתוב את הספר הזה – לא אכתוב אותו היום וגם לא מחר וגם לא בשנים הקרובות.אכתוב אותו כשאהיה זקן יותר ומתון יותר ואמיץ וסלחן יותר [...] בינתיים , בספר הקטן הזה, אני מבקש לספר רק סיפור אחד [מש14-13]

האתון החכמה [...] שגם עליה אספר אחר כך [מש43]

עוד שלוש גרסאות, שאחת מהן אספר בהמשך [מש98]

תכירו את הטעם שלי

המספר מעניק שמות תואר: לשיר, לסיפור, לאנשים, לדעה. ואנחנו אתו.

הוא כתב על הפגישה ההיא שיר יפה ושמו "נניח כי". [מש44]

ושנים אחר כך סיפרה לי עוד סיפור יפה: [מש52]

גם בספר הזה, שמספר סיפור אמיתי על אנשים אמיתיים [מש98]

ולעניות דעתי , גם אל שיאו. [מש177]

תכירו את ההיסטוריה שלי

בתוך סיפור המעשה המספר מביא פרטים מחייו שהקשר שלהם לסיפור אינו מובן מאליו. למשל:

שנים רבות אחר כך, כשספרים שלי תורגמו לרוסית [מש124]

שנים אחר כך, באחת השיחות שלי עם אבי על עירו האהובה, אמרתי לו שירושלים שלי אינה [...] השכונות והסמטאות שתיאר בשיריו [מש67]

וכשקראתי בילדותי את השיר [מש69]

זמן-מה אחר-כך סיימתי את כתיבת הרומן הראשון שלי, שתיאר מושב [מש224]

כאן מסתיים סיפורי. [מש226]

ותכירו גם פרטים על תהליך הכתיבה של הספר

אנחנו יודעים שהמספר כתב טיוטה והגיש אותה להערות. הוא נבר בזיכרונו ודברים עלו בו בזמן הכתיבה. יש דברים של אז ויש דברים של היום.

"למי היה אז כסף לתות-שדה?" העירה דודתי בת-שבע על הטיוטה של הספר הזה [מש115]

כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, נברתי בזיכרוני [מש151]

עכשיו, כשאני כותב את הדברים [...] אז לא נתתי את דעתי על כל זאת [מש75]

אז עוד חשבתי שהיא המצאה של סבתא שלי אבל כעבור זמן מצאתי אותה גם בתנ"ך [מש83]

היום, כשאני כותב את הדברים, אני מגחך לעצמי. [מש49]

היום אני יודע שאין בזה רבותא [מש60]

והמספר משתף אותנו בדרך הכתיבה שלו, הדרך האופיינית לו בכל ספריו:

איני יכול לכתוב עמוד מושלם אחד ביום ועלי לשוב לאחור פעמים רבות, לשנות ולתקן ולבדוק שוב ושוב מול האור, עד שיהיה כמו שצריך, צלול ונקי ממש. [מש50]

מעבר מעניין לעניין

המעבר מלווה בהערה.

וגם בי היה מעשה. [מש27]

תכירו פרק בהיסטוריה

הספר הוא היסטוריה משפחתית, ויש גם היסטוריה כללית. ההיסטוריה של שואבי אבק מובאת בהרחבה. [מש153-152]

חשוב שתכירו גם ספר אחר שלי

כבר בראש הספר יש הפניה לספר אחר ומידע על השפעתו של אותו הספר.

האירוע שדיברנו בו היה חנוכת סליק הנשק הישן [...] בספרי "רומן רוסי" תיארתי סליק נשק שלא היה ולא נברא [...] אחרי שיצא הספר לאור התחילו להופיע בחצר האמיתית בכפר האמיתי קוראים שביקשו לראות את הסליק האמיתי. [מש8]

כמה מילים לסיכום

נשאלתי אם מדובר כאן בסקירה או בביקורת. ובכן, מדובר בסקירה וגם בביקורת. לטעמי (ולא לטעמנו), הסחבקיות מורידה את רמת הכתיבה ואינה תורמת ליופייה של היצירה הספרותית. הוא הדין ל'אמתות כלליות', ובהן אדון במאמר אחר.