גם תמול גם היום

בשנים 2008-2005 פרסם צביקה ישראל ארבעה ספרי שירה, ועתה הוא מביא שירים חדשים ושירים ישנים, סיכום של חמש שנות יצירה פורייה.

ספרו הראשון "בין חבל ארץ לחלקת מולדת (2005) עוסק בהוויה הישראלית המורכבת: מסורת, תרבות וחברה. צביקה כותב על גדר הפרדה, על ארץ רוויית מחלוקות ושסועה, על שמים שהאפירו, על נגע ושחיתות, עשבים שוטים. וגם על אהבת הארץ, על פריחה. הוא מבקש כי האמנות תביע מחאה, והמחאה תעיד בעד עצמה בשם יוצרה.

"כהתהוות הפנינה" (2006) מביא שירים ממציאות חיינו. צביקה שר על אבדן ועל תקוה, על מניעת חופש, על צביעות, על איוולת, על קדחת פוליטית.
הַכֹּל זוֹרֵם, הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה,
תַּמְצִית מַהוּת הַתּוֹדָעָה כְּהִתְהַוּוּת הַפְּנִינָה.
אבל יש תקוה ויש ערכים ויש חזון - כל עוד יש יצירה. האמנות חזות הכול. פני הדור כפני הכלב, אבל הארץ פורחת, העונות משתנות, החסידה דואה, ואנו נפוצה בחלוף הזמן.

ב"לא על הלחם לבדו" (2007) שר המשורר על מלחמה ועל שלום, על טבח וכליה, עקדה וזעקה. אבל תמיד השירה פורצת, "וּכְזִמְרַת עַם חוֹבֶקֶת / אֶרֶץ זוֹכֶרֶת נִגּוּנָהּ / לְדוֹרוֹת זוֹעֶקֶת שׁירָתָהּ."  כי יש יופי בעולם: "הַיֹּפִי בְּפַשְׁטוּת, לָלֶכֶת יָד בְּיָד, הַיֻּפִּי אַהֲבָה."

"כי הנה הסתו" (2008) הוא ספר של אהבה. צביקה בא בשער האהבה ושר על איילת אהבים, על מילות אהבה, על בת-צחוק ועל נשיקה. האוהב "נִתְבַּשְׂמָה עָלָיו דַּעְתּוֹ".

השירים החדשים (2009) מביעים המיית לב ותקווה. "עוֹד יוֹם וְעוֹד / כַּמָּה יָמִים / גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם / אֲחַכֶּה לָהֶם וְיַגִּיעוּ / כַּיּוֹם הַזֶּה, בַּזְּמַן הַזֶּה / בּוֹא יְבוּא לֹא יְאַחֵר".

צביקה ישראל, אמן המכחול, בחר לבטא את עולמו הפנימי גם במילים. ושירתו חודרת ללב וקוראת לנו להתבונן בתלאות חיינו וגם להביא לתוכם ידידות, אהבה, אמנות ויצירה.

כתוב חוות דעת