טובה בן-צבי

אינני רואה את עצמי ניצולה מן השואה, כי איש לא הציל אותי. שרדתי. שרדתי בנס ואולי בכוח התושייה והתקווה. או אולי הודות ליצר החייתי שבאדם. כן, הייתי שם. בגטו לודז'. באושוויץ. בגוּבֶּן. בצעדת המוות. בשלושה בתי סוהר. ובברגן-בלן. נולדתי בלודז', פולין, במשפחה של חסידי גור, משפחה עם ראייה רחבה של העולם.

סמוך למלחמת העולם חיינו בעיירה גֶלנִיוּב, ואבי שימש שם שוחט וחזן. הוא אהב לשיר ולנגן והלחין מנגינות לתפילות, בייחוד לימים הנוראים והפליא לשיר בקול הטנור שלו בליווי מקהלה. קטעים מיצירותיו נשתמרו בזיכרוני. הספרייה המוזיקלית בבית – ספרייה שאבדה בשואה - כיסתה קיר והיו בה יצירות של גדולי המלחינים. היו גם ספרים אחרים והיו גם ספרי שירה ביידיש. כך גדלתי בבית חם. אהבתי את אווירת השבת ואת הדבקות בריקוד ובשירה. זכורות לי סעודות השבת שבהן השתתפו חסידים במעילי משי ושטריימלעך חגיגיים. ניגוניהם עלו ומילאו את ביתנו וסלסוליהם פרצו מבעד לחלונות. החמין הובא ממאפיית העיירה וריחו נישא בחלל הבית. השירה התלהטה וקולו של אבי בלט בסלסוליו. אחרי הקינוח רקדו כולם סביב השולחן בהתלהבות הולכת וגוברת. אהבתי לשבת עם אבי ולשיר. תמיד הצטרפו גם אמי ואחי הקטן.

בשנת 1940 הועברנו לגטו לודז'. חיינו שם בצפיפות רבה ונאבקנו על קיומנו. אבי היה שומר לילה, וביום המשיך בעיסוקיו המוזיקליים. בשנת 1942 נפטרה שם אמי. בשנה זו הצטרפתי לתנועת ""הנוער הציוני"" והייתי חברה בה עד חיסול הגטו בשנת 1944. בתנועה זו מצאתי עולם של חזון ותקווה. הפגישות נערכו בחשאי בחדרים צפופים, לפעמים בבית הקברות. הסיפורים והשירים ששרנו הרחיקו אותנו מהמציאות המרה ועוררו בנו כמיהה אל ארץ ישראל שטופת השמש. זה היה מזון רוחני שנתן לי כוח בימים הקשים עד חיסול הגטו, אחר כך נתן לי תקווה במחנות אושוויץ-בירקנאו וגובן, החדיר בי את הכוח להסתתר באחד הכפרים, להימלט מצעדת המוות ולהחזיק מעמד בשלושה בתי סוהר עד לשחרור בברגן-בלזן. גם בימים הנוראים האלה התנגנו בתוכי מנגינות ושירים אשר סיפקו לדמיוני תמונות של עולם יפה חופשי ונתנו לי האומץ להחזיק מעמד.

רק אני שרדתי מכל בני משפחתי. עליתי ארצה בספטמבר 1945, ארבעה חודשים בלבד אחרי סוף המלחמה, והיה לי רצון עז למחוק כל שעבר עליי בשנות המלחמה. התחושה ששרדתי ויצאתי מן התופת הנוראה עוררה בי החלטה נחושה להתחיל הכול מחדש, והחלטה זו עזרה לי להדחיק ואף למחוק מזיכרוני תמונות אימה. בארץ למדתי במסגרת עליית הנוער עם מורים מופלאים, שבמסירותם החדירו בי אהבה לשפה החדשה ולארץ אבותיי וחינוך להגשמה ולבניין הארץ. אחר כך למדתי בסמינר למורים בגבעת השלושה. למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים. לא זנחתי את השירה שליוותה אותי מאז ילדותי ובמחנות ההשמדה ושימשה לי השראה, עידוד ותקווה, ולמדתי פיתוח קול בירושלים. שנים רבות הדחקתי והרחקתי מעליי כל זיכרון מימי ילדותי.
נדמה היה לי שאוכל להתחיל הכול מחדש, אך הזיכרונות צפים ועולים. הספר הזה מוקדש לאבי, לאמי ולאחי. יהי זכרם ברוך.כל השירים בו נכתבו בשנותיי הראשונות בארץ.