שחור ואדום / עולמי שחרב חלומי שנגוז

בחלק הראשון מתוארים החיים שלי לפני המלחמה ובתקופת השואה עד השחרור במאי 1945 בדרזדן, גרמניה. החלק השני עוסק בתקופה החיים שלי בפולין, בין יוני 1945 עד עלייתי ארצה באפריל 1957.

את החלק הראשון אני מתחיל בתיאור משפחתי והחיים שלנו בעיר לודז, שבה נולדתי ב-1926. בלודז חיינו אומנם באווירה אנטישמית אבל למעשה גם במעין אוטונומיה תרבותית יהודית פעילה ופורייה. הספר ממשיך בתיאור רדיפות היהודים בידי הגרמנים עם כניסתם לעיר בספטמבר 1939וממשיך בתיאור החיים בגטו עד לחיסולו באוגוסט 1944. אני מספר על הרעב בגטו ולתוצאותיו הקטלניות, כותב על עבודתי במפעל המתכת ועל תנועת הנוער המחתרתית שאליה הצטרפתי.

עם חיסול הגטו כל שאירית אוכלוסייתו נשלחה לאושוויץ. למשפחתי היה מזל גדול משום שחלק גדול ממנה צורף לקבוצה של עובדי מתכת שנשלחו יחד עם משפחותיהם, נשים ילדים וזקנים, ביחד 500 איש, במטרה להקים מפעל ליצור תחמושת. את הקבוצה ארגן הנס ביביוב, ראש המנהל הגרמני בגטו, אשר והשיג אצל ראשי האס-אס דבר בלתי רגיל – הקבוצה לא עברה סלקציה באושוויץ. גם הילדים והזקנים הגיעו למחנה ולא נרצחו ביום כניסתם.

לאחר מכן מתוארים קבלת הפנים במחנה הריכוז אושוויץ וחיינו במחנות בהמשך. מאושוויץ הועברנו בתחילת ספטמבר 1944 למחנה הריכוז שטוטהוף על שפת ים הבלטי. התנאים במחנה הזה היה מאד קשים, רבים בקבוצתנו מתו שם מרעב ועבודה קשה, רבים נרצחו. משטוטהוף הועברנו בסוף נובמבר 1944 למחנה עבודה בעיר דרזדן שבסקסוניה, שבה הוקם מפעל התחמושת בניהולו של ביבוב. בדרזדן נפטרו הוריי.

אנ מתאר את ההפצצה הגדולה על דרזדן ביום 13 בפברואר 1945, כאשר בתוך כמה שעות נחרבה עיר שלמה, ואנחנו בנס ניצלנו. אני מספר על הבריחה שלי מהמחנה עם עוד שלושה צעירים ב-14באפריל 1945. שוחררתי עם כניסתו של הצבא האדום לדרזדן ביום 8 במאי 1945.

החלק השני מתחיל בתיאור הנסיעה מדרזדן דרך פראג ללודז, ביוני 1945. אני ממשיך לספר על החיים המתחדשים בפולין לאחר המלחמה, הנישואים שלי עם מרים באפריל 1946(אני בן 20 והיא בת 19), הלימודים, קשיי הפרנסה, במיוחד לאחר שב-1948 נולד לנו בננו הבכור, שבגללם נאלצתי להפסיק את לימודי. אני כותב על האנטישמיות בפולין וההתלבטויות לאחר הפוגרום בעיר קיאלצה ב-1946 אם לעזוב את פולין. עצרה אותי בפולין האמונה שאני משתתף בבנייה של עולם חדש של צדק וסוציאליזם בו כולם שווים ולא תהיה יותר אנטישמיות. הודות לנאמנותי לרעיון הקומוניסטי התקדמתי יפה במסלול בשירות המפלגה הקומוניסטית. בשנת 1950 עוברים לגור בוורשה, ב-1951 אני מתקבל ללימודים בבית הספר הגבוה של המפלגה. בזמן הזה מתחילים אצלי הספקות בקשר לנכונות הדרך בה בחרתי, אשר מתגברות עקב הרדיפות האנטישמיות של סטלין בברית המועצות בשנת 1952. ב-1953 אני מתמנה לעורך ראשי של עיתון יומי בעיר המחוז אופולה שבשלזיה העילית. מתוקף תפקידי אני שייך לצמרת המפלגה ולכן גם לעילית השלטון במחוז. מתוארות השיטות של המפלגה הקומוניסטית לביסוס שליטתה. ההכרה במצב העניינים בשטח המחוז הביאה אותי לאכזבה עמוקה מהשלטון. אני כותב על התהליך הארוך והכואב, כיצד הגעתי למסקנה שבמחדלים אשמה בסופו של דבר האידאולוגיה הקומוניסטית - מאוד יפה למראית עין - אבל למעשה מובילה לאסון. אני מספר על ביקורי בברית המועצות באוגוסט 1956. שיחות עם אנשים מאשרות לי את הרושם, שהיה לי על מצב העניינים במדינה הזאת. גינוי הפשעים של סטאלין בפי חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית לא הביא אתו שום מסקנות, שום שינוי בשיטות השלטון הקומוניסטי הסטליניסטי.

בסופו של דבר אנחנו מחליטים לעזוב את החיים הנוחים ועולים ארצה באפריל 1957.

כתוב חוות דעת