סורגת באור הגנוז

מסמך היסטורי מרגש המסמך ההיסטורי הנפלא הזה הוא פרי יצירתה של מרים קימלמן שנפטרה לא מכבר במחלקת תשושי נפש בבית אבות בירושלים. בשנת 1938 היא עלתה ארצה לבדה בעקבות אחיה יחזקאל מונצ'יק ז"ל שנהרג בכיבוש חניתה. בחורה צעירה לבדה בארץ אוכלת יושביה, חלוצה בנשמתה וכולה אהבת מולדת. בני משפחתה הובלו למחנות ההשמדה בפולין. בנישואיה ובילדיה מצאה ניחומים וקיוותה לחיים טובים יותר במדינת היהודים. אך כל חייה היו מעברים, מאבקים, תקווה וכניעה. קטעי היומנים שכתבה מרטיטים את נפש הקורא. הרי תיאור יום 29 בנובמבר 1947 כפי שרשמה ביומנה של בתה: 29.11.1947 ביום שאושרה תכנית החלוקה לקחתי את לאה'לה על הידיים, את יחזקאל ואת יואל אחד מלפנים ואחד מאחור, ורקדתי ושרתי. וילדיי שרו ושמחו ולבותיהם הרכים רוננו בגיל הילדותי. ומאושרים היינו. ואחר כך שלחתי את ילדיי אחד לבית הספר ואחד לגן. אני עושה את מלאכת ביתי בפיזור נפש כמו שיכורה מרוב שמחה פנימית אחרי שאושרה תכנית החלוקה ומדינה עברית קום תקום. התחלתי לשטוף את הרצפות. באמצע הפסקתי כדי לרשום דף ביומנך, בתי, ברגע ההיסטורי החשוב הזה, כשהלב מלא על גדותיו. המחשבה שיש עוד צדק בעולם המושחת הזה ומלחמתנו לא הייתה לשווא ודם קדושינו לא נשפך בחינם מרוממת את הנשמה. 32 מדינות הצביעו בעד המדינה העברית. ופתאום שירה חודרת לחדרי. אני ניגשת לחלון: ילדי בית הספר צועדים ושרים. ילדינו היקרים, איזה תענוג לראות אתכם ככה, פניהם שמחים וגאים והרחוב לבש צורה חגיגית ואנשים רצים ומברכים אחד את השני. לחיצות ידיים. האוטובוסים מקושטים בדגלים תכלת-לבן. ואיזה יום יפה. חמסין חורפי. ושמחה במושבתנו. ההד של המזל-טוב המסורתי מרחף באוויר. אשרינו שזכינו והגענו לזמן הזה. אני עומדת כמו בקיפאון. הלב רוצה להתפרץ. דמעות גיל. החדר נהיה צר בשבילי. איני יכולה יותר לכתוב. אני אקח אותך בעגלה ואעביר אותך למרכז המושבה ונראה את האנשים השמחים. אימא

מספר עמודים 160
שנת ההוצאה 2003

כתוב חוות דעת