ד''ר פישר בלי מקדם הגנה

בתל-אביב שכרנו דירה בת שלושה חדרים בקומה השלישית ברחוב גוטליב פינת שדרות קרן קיימת, לא רחוק מרחוב דיזנגוף. כיוון שלא היה לנו די כסף חלקנו את הדירה עם עוד משפחה. כך היה נהוג אז בארץ. מצוקת הדיור הייתה גדולה, משום שהיצע הדירות היה מצומצם והביקוש גדול. בעלי הדירות פתרו בעיות וגם הרוויחו יותר כשהשכירו דירה אחת לשתי משפחות ויותר .
משפחתי שכרה שני חדרים מתוך השלושה. בחדר השלישי גרה משפחה בת שלוש נפשות: הורים ובתם. המטבח והשירותים היו משותפים. מול הבית היה 'משק הפועלות', שבו נקלטו נערות שנמלטו מאימת הנאצים באירופה. הן קיבלו שם הכשרה ברפת, בלול, בגן הירק ובשאר מלאכות שנדרשו בקיבוצי הארץ, ובתום ההכשרה נשלחו לקיבוצים .

חיינו בצפיפות ובדוחק. אימא מצאה עבודה של מתרימה בקרן הקיימת לישראל, ומעט הכסף שהשתכרה היה תוספת להכנסתו הדלה של אבא. נוסף על עבודה זו התנדבה אימא לפעילויות רבות למען הציבור, ולעתים קרובות ביקרה ילדים קשי יום במוסדות ציבוריים .

כל חייה הייתה אימא מעורבת בעזרה לזולת. היא הייתה אישה פעילה, סוערת וחברותית. היו לה חברות רבות , והיא שמרה על קשרים עם כל מיני 'קוזינים' קרובים ורחוקים. תמיד הייתה 'מתנדבת'. היא הייתה פעילה בארגון ויצ"ו והתנדבה לקרוא סיפורים לילדים בפנימייה. בילדותנו הרבתה ללכת אתנו לים כשהיא מטיילת יחפה על הסלעים .
בשנותיה האחרונות טיפלה בהתנדבות בילדה בודדה בפנימייה ליד תל-אביב. היא הייתה מבקרת אותה בכל שבוע, מביאה לה ממתקים, משוחחת אתה, קוראת לה סיפורים ומרעיפה עליה אהבה. הילדה הייתה מאושרת - לפחות יום אחד בשבוע .

אבא לא היה יכול לשמש רופא בארץ ישראל המנדטורית, כי הבריטים סירבו לתת לו רישיון לעסוק ברפואה. מיד לאחר בואנו ארצה קנה מנורת קוורץ המקרינה קרניים אולטרה-סגולות. ילדים רבים סבלו אז מרככת העצמות, והטיפול למניעת מחלה זו היה חשיפה לקרניים האולטרה-סגולות המסייעות לגוף לייצר ויטמין D ולבנות את העצמות. הילדים היו מגיעים לביתנו ושוכבים עירומים מתחת לקרני המנורה הדולקת .
כעבור חודשים אחדים הצטרף אבא ל'הגנה'. הוא היה נוטר, וגם נתבקש להעביר קורסי עזרה ראשונה בקיבוצים לבנות הפלמ"ח .

נתנו לו אוהל הודי בקיבוץ גבעת חיים, וזה היה ביתו בזמן שהעביר את הקורסים. פעם אחת באנו לבקר אותו – אימא, גבריאל ואני. קינאתי בו מאוד על תנאי המגורים הנפלאים שלו. חשבתי שנפלא לישון באוהל, והייתי שמח לישון באוהל כזה אפילו באמצע החדר שלי .

בעקבות הקורסים האלה יצא שמו כרופא וכאדם. בקיבוצים לא היו די שירותי רפואה, ומצוקתם הייתה רבה. הם נזקקו מאוד לאבא וביקשו שיעבוד אצלם אף שידעו שאין לו רישיון לעסוק ברפואה. אבא התלבט קשות אם לעבוד בלי רישיון. הוא חשש שאם יגלו הבריטים שהוא עוסק ברפואה, לא יתנו לו את הרישיון שהוא מייחל לו. הוא ואימא היו מתלחשים ביניהם בשעות הקטנות של הלילה. ובסופו של דבר הסכימו שעל אבא להתאים את עצמו לתנאי החיים של הארץ, כי לפני הכול עליו לדאוג לפרנסת משפחתו גם אם במחיר של ויתור על עקרונות. וכך חזר אבא לעסוק ברפואה וטיפל בחברים בקיבוצים עין חרוד, דליה, עין השופט, רמת השופט ואחרים. ייתכן שקופת חולים ידעה על הסידור הזה אך העלימה עין. יום יום היה אבא מיטלטל ממקום למקום באוטובוסים מאובקים. פעם-פעמיים בשבוע היה כותב לנו מכתבי געגועים, כי הביתה היה מגיע רק פעם בשבועיים. כשהגיע הייתי מאושר לראות אותו, ולפני ששוב הלך לדרכו רציתי לבקש שאולי הפעם יחזור מהר יותר, אפילו קצת יותר, אבל לא ביקשתי. חיילי העופרת שהיה מביא לי בשביל האוסף שלי עמדו ליד מיטתי, ולפעמים השתמשתי בהם כדי לספור את הימים עד שובו בסוף השבוע .

לפעמים הייתי רוצה שידע כמה אני רוצה להיות אתו, ובחלומותיי הייתי חולה במחלה קשה, ואבא יושב על ידי ואינו הולך לעבודה, ואני אומר לו: אבא, תטפל בי עד שאהיה בריא, ואז הייתי רואה אותו מביט בי בעיניים דואגות ואומר לי שמעכשיו הוא יטפל רק בי .

בקיבוץ דליה זכה אבא לבונוס מיוחד - חמור עם אוכף שהקיבוץ קיבל מקופת חולים. באחת מחופשות הקיץ ביקרנו את אבא בקיבוץ ורכבנו על החמור. הרכיבה על אותו חמור זכורה לי עד היום כאחת מהנאות הילדות הגדולות שלי .

 מספר עמודים 463

שנת הוצאה 2005