פינויה של רצועת-עזה והעברת השטח לידיים פלסטינאיות, לאחר כ-38 שנים, עשוי להיתפס ברבות הימים כאחד האירועים המכוננים בתולדות ישראל במאבק על זהותו של העם. לאורך כל תהליך התגבשותה ומימושה של תכנית ההינתקות בא לידי ביטוי העימות המתמשך בין קבוצות בחברה הישראלית, החלוקות ביניהן בשאלת מהות גבולותיה של המדינה. שאלה זו אין פירושה רק תיחום שטחי הריבונות של המדינה, ואין היא מצטמצמת רק לממדים טופוגרפיים. את המאבק על ממדיו הרבים ניהל בהצלחה אריאל שרון, ראש הממשלה האחד-עשר של ישראל. אותה סוגיה שהותיר ליורשיו דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, ועברה כמקל המועבר מאצן לאצן במירוץ שליחים, הייתה לגולת הכותרת של מפעליו בהיותו ראש ממשלה ועמדה בראש סדר העדיפויות הלאומי. דווקא למי שנחשב ל'אבי ההתנחלויות' היה האומץ להשיב שטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים ביזמה חד-צדדית. בעקבות מעשהו נראתה ישראל בעיני העולם ובעיני עצמה מדינה שוחרת שלום ומוסרית יותר, העושה "ויתורים כואבים" למען מטרה זו. ואולם, גם מעשים אלו לא הביאו את השלום, והטרור עודנו בעיצומו. האיש שהתיר את הרצועה הוא סיפור פינויו של גוש קטיף ושל עוד ארבע התנחלויות בצפון השומרון, סיפור שראשיתו במחשבות לא סדורות ובמגוון רעיונות שהעלו גורמים מימין ומשמאל. ידיעות עליהן התפרסמו כבר בחודש הראשון לכהונת ממשלת שרון הראשונה, ערב ביקורו הראשון בארצות הברית. המשכו בפגישה חשאית של שרון ברומא, בנאומו בכנס הרצליה הרביעי בשנת 2003, בהפיכת הרעיונות לתכנית אופרטיבית, במשאל מתפקדי הליכוד, באישור התכנית ובאישור חוק פינוי-פיצוי בממשלה ובכנסת והכשרתם בבג"ץ, וסופו בביצוע התכנית. בהיותו ראש הממשלה חולל אריאל שרון שינויים ניכרים בחברה ובפוליטיקה. הוא לא בא בסערה. הוא טיפס במעלות המדרג הפוליטי. דרכו לצמרת לא הייתה סלולה והוא דילג על מהמורות פוליטיות, עלה על מוקשים, הודר מקבוצות רבות בציבור; ומשהייתה לו עדנה, נמוג – כדרכם של לוחמים.
ההינתקות מעזה הייתה אחת התפניות הדרמתיות ביותר בהיסטוריה של ישראל. כפי שהיה זה איש הימין דה-גול ששם קץ לשלטון הצרפתי באלג'יריה והאנטי-קומוניסט הקיצוני ניקסון שהעניק לגיטימציה בין-לאומית לסין העממית, גם צעד זה בוצע על ידי מי שפחות מכל אחר היה ניתן לצפות ממנו לכך, ובמהלכו טרף את קלפי הפוליטיקה הישראלית. כיצד ומדוע שינה שרון את טעמו? ספרו של נדיר צור היא הניסיון המקיף הראשון המבקש לתת תשובה לכך.
פרופ' שלמה אבינרי