["אחרי שבועיים בשיקום נשימתי לימדו אותי ללכת, כי הייתי רק במיטה עד אז. בעמידה לא הייתי יציב, ואחרי זה התחלתי לכתוב להם. חברים הביאו לוח מחיק כזה כמו של ילדים, ועליו הייתי כותב להם. העניין הוא שהלסתות שלי ננעלו, ולא יכולתי לדבר. כל מה שהייתי צריך הייתי רושם, כבר שכחתי איך הקול שלי נשמע. בכל מקרה, הסבירו לי שכדי שאני לא אצטרך ניתוח, אני צריך לדחוף לפה מקלות כמו המקלות אצל הרופא שבודק את הגרון, ואם אצליח לדחוף שלושה-עשר מקלות, אז לא יצטרכו ניתוח. התאמצתי מאוד, כי אני לא רציתי עוד ניתוח, אבל לא הצלחתי להכניס יותר משלושה-ארבעה. זה כואב אימים, כאבי תופת. היו ימים שישבתי עם מקלות בפה, וחברים שבאו ניסו לעודד אותי - "עוד מקל עוד מקל" - אבל היו לי כאבים. הייתי חלש, לא הצלחתי להתמודד עם הכאב. אחרי חודשיים של ניסיונות החליטו שצריך ניתוח."
יעל דגן מעלה את סיפור חייו של משה קורמן ב"מכתבים לאלוהים", שבהם הוא מספר על חייו לפני ואחרי אותו פיגוע, שבו נפצע פצעים אנושים, היה בין המתים, ורק בנס שב אל החיים. הוא מספר לאלוהים על התמודדות בלתי פוסקת עם כאב וסבל, על ניתוחים ועל לימוד מחדש של יכולות שאבדו. וההתמודדות נמשכת יום יום, שעה שעה, גם היום, שלוש עשרה שנים לאחר הפיגוע.